משלחת ואהבת

כ״ט ניסן, שבת מברכים חודש אייר, פרשת קדשים

30/04/22



טקס הדלקת נרות ✨

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וֶצּיוָנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת.
(נוסח מסורתי)

בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ הַשַּׁבָּת. הָבִיאִי נָא עִמֶך אֶת הַמַּרְגּוֹעַ, אֶת הַשַּׁלְוָה שֶׁלְּאַחַר שָׁבוּעַ רַב-פָּנִים שֶׁל הֲמוּלַת עָמָל וַעֲשָׂיָה חִינוּכִית. אֶת הֶחָלָל שֶׁבְּתוֹכוֹ אֶפְשָׁר לִרְקוֹם אינסוף שֶׁל חֲלוֹמוֹת – בְּיַחַד וּלְחוּד.אֶת שְׁעַת הַמְּחִילוֹת בָּהּ נוּכַל לִשְׁמֹעַ אֶת פְּעִימוֹת לִבּוֹ שֶׁל הַזּוּלַת.
בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ, בָּרוּךְ נֶרֶךְ.
(נוסח מחודש)

שלום עליכם

שלום עליכם מלאכי השרת
מלאכי עליון
ממלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

בואכם לשלום מלאכי השלום
מלאכי עליון
ממלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

ברכוני לשלום...

צאתכם לשלום...

בשבתכם לשלום...

האדם והטבע

ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך.
ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיו ורגליך, מעל כל גֵוך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל.
וידעת, כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתמהון לבן, כצב בתוך שיריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה.
והכרת ביום ההוא, כי הכל היה לא לפי מידתך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודן - את הכל...
[...] ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור. וכן בכל דרכיך ובכל חייך תלמד להיות שותף לו במעשה בראשית.

אני ואתה

אני ואתה נשנה את העולם
אני ואתה אז יבואו כבר כולם
אמרו את זה קודם לפני זה לא משנה

אני ואתה ננסה מהתחלה
יהיה לנו רע אין דבר זה לא נורא
אמרו את זה קודם לפני זה לא משנה
אני ואתה נשנה את העולם

על הניכור, על הפחד

אתה הולך לשם, בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, תועה לך בדרכך, בדרכך לאן?
ובדרכים, הנודד, אתה פוגש בני אדם... אך רגע, נודד, בטרם הושטת ידך לשלום גילית לתדהמתך שאלו מסכות מהלכות.
שלום, אומרת לך המסכה הראשונה שאתה פוגש בדרכך, מה שלומך?
בודד אני, בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, בדרכי לאין יודע.
את כל זה, נודדי הבודד, היית יכול לומר. אך ידעת, מה מצפה המסכה לשמוע...
ואז, הוצאת מתיק נדודיך את מסכתך היקרה, שידעה גם ידעה את אשר היא צריכה לומר:
בסדר. ואתה?
בסדר.
ואז, נפרדת מהמסכה והמשכת בדרכך, אך את המסכה שלך לא הורדת, את תיק נדודיך שמכיל את כל אשר הנך, השארת כמעמסה כבדה על כתפייך העייפות.
מסכות, כל כך הרבה מסכות יצפו לקראתך הנודד מחופש בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, בדרכך... לאן?
בפנים, מאחורי המסכות ומאחורי הקירות הגבוהים של בית מעצרנו, זועק לו שם האדם... לאדם.
התשמעו קולו?!

נולדתי לשלום

אני נולדתי אל המנגינות
ואל השירים של כל המדינות
נולדתי ללשון וגם למקום
למעט להמון שיושיט יד לשלום.

אני נולדתי לשלום שרק יגיע
אני נולדתי לשלום שרק יבוא
אני נולדתי לשלום שרק יופיע
אני רוצה אני רוצה להיות כבר בו.

אני נולדתי אל החלום
ובו אני רואה שיבוא השלום
נולדתי לרצון ולאמונה
שהנה הוא יבוא אחרי
שלושים שנה.

אני נולדתי לשלום שרק יגיע
אני נולדתי לשלום שרק יבוא
אני נולדתי לשלום שרק יופיע
אני רוצה אני רוצה להיות כבר בו.

נולדתי לאומה ולה שנים אלפיים
שמורה לה אדמה ולה חלקת שמיים
והיא רואה צופה הנה עולה היום
והשעה יפה זוהי שעת שלום.

קידוש היין 🍷

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:
וַיְכַלאֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיִּשְׁבּת בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה:
וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתו. כִּי בו שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂות:
סַבְרִי מָרָנָן. (ועונים – לְחַיִּים):
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, בּורֵא פְּרִי הַגֶּפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁו בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחִילָנוּ, זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם. וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחַלְתָּנוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
(נוסח מסורתי)

נְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן וְעַל פָּרֵיה ַגֶּפֶן וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה, מַתְּנַת אֲדָמָה וְאָדָם וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה רְחָבָה וְטוֹבָה.
(נוסח מחודש)

ארמון בתוך הזמן

כל הרוצה להיכנס לקדושת היום חייב להניח תחילה את המולת החולין של מיקח וממכר סואן, לפרוק מאליו עול העמל שהוא רתום בו, להתרחק מן השאון הצורם של ששת ימי המעשה, מן העצבנות והכעס של הרדיפה אחר נכסים ולחדול מן המעל שהוא מועל בכך שהוא מבזבז לריק את החיים, חייו שלו. הוא חייב להיפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת שהעולם כבר הוא נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם. ששת הימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם, מפיקים רווח מן האדמה, ביום השבת אנו מייחדים את דעתנו על זרע הנצח השתול בתוך נשמתנו. ידינו נתונות לעולם, ואילו נשמתנו שייכת לאדון עולם. ששת ימים בשבוע אנו מבקשים למשול, וביום השביעי אנו משתדלים למשול בעצמנו.
העמל הוא בבחינת אומנות, ואילו המנוחה השלמה היא בבחינת אמנות, ואין היא באה אלא בשעה שיש אחדות בין הגוף, המחשבה והדמיון... היום השביעי הוא בבחינת ארמון שאנו בונים בזמן.

איזהו עשיר שיש לו נחת רוח מעושרו ? זה שיודע תמיד כי יוכל לחיות גם בלעדיו. נכסים שאין בעליהם יכולים לחיות בלעדיהם, נכסים כאלה מרבים דאגה. בשבת אנו מרגישים כאילו אין אנו תלויים כלל בציביליזציה הטכנולוגית, ביום זה אנו שובתים מכל מלאכה שיש בה משום עיצוב ושינוי צורתם של העצמים בעולם. זכותו המלכותית של האדם לכבוש את הטבע פוקעת ביום השביעי. היום השביעי הוא מעין יום של שביתת נשק במלחמתו האכזרית של האדם למען קיומו, יום של הפוגה בכל ההתנגשויות האישיות והחברותיות, יום של שלום בין אדם לחברו ובין אדם לטבע, שלום בתוך האדם. ביום זה נחשב העיסוק בכסף לחילול הקודש, ביום זה אדם מכריז על אי-תלותו באותו דבר שנעשה האליל הראשי של עולמנו. ביום השביעי אדם מתיר עצמו מן המתיחות ומשליך מעליו את הזוהמה שדבקה בו. זהו יום שבו אדם מוכתר כמלך בממלכת הזמן.
באוקיינוס הסוער של זמן ועמל יש איים של דממה, ואדם יש בכוחו להגיע אל חוף מבטחים ולהחזיר לעצמו את כבודו. אי כזה הוא היום השביעי. השבת הוא יום של התבדלת מן הדברים הגשמיים.
יום השבת הוא יום של הרמוניה ושלום, שלום בין אדם לאדם, שלום בתוך נפשו של האדם ושלום בין אדם לבין כל מה שנמצא בעולם.

סיני

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע.
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.

ברכת המוציא 🍞

עֵינֵי כל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. וְאַתָּה נותֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּו:
פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ. וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצון:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱל הֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַמּוצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:
(נוסח מסורתי)

נְבָרֵךְ עַל הַלֶּחֶם כְּסֵמֶל לִיצִירַת הָאָדָם, עָמַל כְּפִיו וּמַעֲשֶׂה יָדָיו.
כִּי לוֹ הַבְּחִירָה בֵּין טוֹב וְרֵעַ - וְיִבְחַר בַּטּוֹב.
(נוסח מחודש)

עמוק בטל

טֶנֶא מָלֵא כּוֹכָבִים
רֵיחַ דְשָאִים דּוֹבֶבִים
עָמוֹק בְּטַל
פּוֹעֵם לְבָבִי

הִנֵּה פְעָמֶיךָ קְרֹבִים
הִרְעִידוּ רִיבּוֹא רְבִיבִים
עָמוֹק בְּטַל
פּוֹעֵם לְבָבִי

הלך נפש ב'

לְכִי, לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –
עָלֹה תַעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,
אַל יֹאמַר: עֲלִי, עֲלִי!

לְכִי, לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –
עָלֹה תַעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,
אַל יֹאמַר: עֲלִי, עֲלִי!

וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ
יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם –
וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ
בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם.

להיות אחד במניין

בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוותני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות - להיות אחד ממניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר ביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.
תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה הוא העובר לפני התיבה - ולא יותר.
אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים שבאו עדיך ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד - אבל אחד בציבור.

אדמה ושמים

אֲדָמָה, וְשָׁמַיִם, חוּם הָאֵשׁ, צְלִיל הַמַּיִם, אֲנִי מַרְגִּישׁ זֹאת בְּגוּפִי בְּרוּחִי בְּנִשְׁמָתִי