מצת

כ״ח אלול, פרשת נצבים

28/09/19



איך בונים ספינה

איך בונים ספינה? אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף
עצים,להכין תוכניות ולבנות ספינה.

טקס הדלקת נרות ✨

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וֶצּיוָנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת.
(נוסח מסורתי)

בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ הַשַּׁבָּת. הָבִיאִי נָא עִמֶך אֶת הַמַּרְגּוֹעַ, אֶת הַשַּׁלְוָה שֶׁלְּאַחַר שָׁבוּעַ רַב-פָּנִים שֶׁל הֲמוּלַת עָמָל וַעֲשָׂיָה חִינוּכִית. אֶת הֶחָלָל שֶׁבְּתוֹכוֹ אֶפְשָׁר לִרְקוֹם אינסוף שֶׁל חֲלוֹמוֹת – בְּיַחַד וּלְחוּד.אֶת שְׁעַת הַמְּחִילוֹת בָּהּ נוּכַל לִשְׁמֹעַ אֶת פְּעִימוֹת לִבּוֹ שֶׁל הַזּוּלַת.
בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ, בָּרוּךְ נֶרֶךְ.
(נוסח מחודש)

מי האיש

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב:
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה:
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ:
(תהלים לד, יג'-טו')

ארמון בתוך הזמן

כל הרוצה להיכנס לקדושת היום חייב להניח תחילה את המולת החולין של מיקח וממכר סואן, לפרוק מאליו עול העמל שהוא רתום בו, להתרחק מן השאון הצורם של ששת ימי המעשה, מן העצבנות והכעס של הרדיפה אחר נכסים ולחדול מן המעל שהוא מועל בכך שהוא מבזבז לריק את החיים, חייו שלו. הוא חייב להיפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת שהעולם כבר הוא נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם. ששת הימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם, מפיקים רווח מן האדמה, ביום השבת אנו מייחדים את דעתנו על זרע הנצח השתול בתוך נשמתנו. ידינו נתונות לעולם, ואילו נשמתנו שייכת לאדון עולם. ששת ימים בשבוע אנו מבקשים למשול, וביום השביעי אנו משתדלים למשול בעצמנו.
העמל הוא בבחינת אומנות, ואילו המנוחה השלמה היא בבחינת אמנות, ואין היא באה אלא בשעה שיש אחדות בין הגוף, המחשבה והדמיון... היום השביעי הוא בבחינת ארמון שאנו בונים בזמן.

איזהו עשיר שיש לו נחת רוח מעושרו ? זה שיודע תמיד כי יוכל לחיות גם בלעדיו. נכסים שאין בעליהם יכולים לחיות בלעדיהם, נכסים כאלה מרבים דאגה. בשבת אנו מרגישים כאילו אין אנו תלויים כלל בציביליזציה הטכנולוגית, ביום זה אנו שובתים מכל מלאכה שיש בה משום עיצוב ושינוי צורתם של העצמים בעולם. זכותו המלכותית של האדם לכבוש את הטבע פוקעת ביום השביעי. היום השביעי הוא מעין יום של שביתת נשק במלחמתו האכזרית של האדם למען קיומו, יום של הפוגה בכל ההתנגשויות האישיות והחברותיות, יום של שלום בין אדם לחברו ובין אדם לטבע, שלום בתוך האדם. ביום זה נחשב העיסוק בכסף לחילול הקודש, ביום זה אדם מכריז על אי-תלותו באותו דבר שנעשה האליל הראשי של עולמנו. ביום השביעי אדם מתיר עצמו מן המתיחות ומשליך מעליו את הזוהמה שדבקה בו. זהו יום שבו אדם מוכתר כמלך בממלכת הזמן.
באוקיינוס הסוער של זמן ועמל יש איים של דממה, ואדם יש בכוחו להגיע אל חוף מבטחים ולהחזיר לעצמו את כבודו. אי כזה הוא היום השביעי. השבת הוא יום של התבדלת מן הדברים הגשמיים.
יום השבת הוא יום של הרמוניה ושלום, שלום בין אדם לאדם, שלום בתוך נפשו של האדם ושלום בין אדם לבין כל מה שנמצא בעולם.

קידוש היין 🍷

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:
וַיְכַלאֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיִּשְׁבּת בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה:
וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתו. כִּי בו שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂות:
סַבְרִי מָרָנָן. (ועונים – לְחַיִּים):
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, בּורֵא פְּרִי הַגֶּפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁו בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחִילָנוּ, זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם. וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחַלְתָּנוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
(נוסח מסורתי)

נְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן וְעַל פָּרֵיה ַגֶּפֶן וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה, מַתְּנַת אֲדָמָה וְאָדָם וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה רְחָבָה וְטוֹבָה.
(נוסח מחודש)

שבת

"...ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה-הרי אין מותר לאדם מין הבהמה.
כל עמי התרבות, קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה. והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?
בלי שבת אין ישראל. אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא-היא תרבות."

שבת

שבת היא המרגוע שלאחר יצירה והתחלתה של יצירה חדשה. שמיטה רוחנית כדי לחדש את הרוח. האיש אשר לא יצר בימי החול, לא ידע טעם שבת. ואשר לא ידע טעם שבת, לא יודע טעם יצירה. השבת בחיי יוצר, כמו בחיי עם שלם, היא קרקע בתולה למחשבה, שמעשים באים אחריה.
מחשבה תחילה לסוף מעשה. השבת היא אושר המנוחה השלמה לאחר מעשה, כדי לשוב ולהוציא לפעולה מעשה שני ושלישי שישנם כבר במחשבה.

שיר

בִּנְקִיק נִסְתָּר בֵּין צוּקִים
אַיָּלָה שותה מַיִם
מַה לִי וְלָהּ אֶלָּא צוקי ליבי
אֶלָּא מַעְיָן חַיֵּי אֶלָּא נִסְתָּר

אַיָּלָה מַה לִי וְלָהּ
מַה לִי וְלָהּ
מַה לִי וְלָהּ
אַיָּלָה מַה לִי וְלָהּ
אֶלָּא אָהַבְתִּי

השבת מביאה לשוויון

מהי השבּת? זֵכֶר לְמַלכותו של כל אדם ואדם, הֲריסת ההבחנה בין אדון לעבד, בין עני לעשיר, בין הצלחה לכישלון. השבת היא התגלמותה של האמונה בשוויון כל בני האדם ובמשמעותו של שוויון זה: אצילוּת בני האדם. החֶטא החמוּר ביותר שיכול אדם לעשות הוא – לשכוח שהוא נָסִיך.

חילונות אינה מתירנות

"חילוניות אינה מתירנות, ואינה התפרקות הפקר ואינה
נטישת כל מה שבמורשת המסורת ואינה הפיכת גב לתרבות,
לצריבתה ולמופתיה - זו התקפה דמגוגית קלה מדי - אלא
היא הבנה אחרת של האדם והעולם - הבנה בלתי דתית.
ייתכן שכל אדם, בזמן מן הזמנים, חש גם צורך לחפש את
האלוהים. היינו הך כעת מהו דיוקו של חיפוש זה. תשובה
מן המוכן - אין. בוודאי לא אחת. ולפיכך, גם אין הקלה
מן המוכן, ארוזה ומוכנה לשימוש. וכל תשובה אחת כזאת
נראית יותר ממלכודת: שלם בחירותך כדי לקבל שלווה.
וגם האלוהים אז, שמו: שלווה. השלווה תימוג, החירות
תבוזבז – ואז?"

ברכת המוציא 🍞

עֵינֵי כל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. וְאַתָּה נותֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּו:
פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ. וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצון:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱל הֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַמּוצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:
(נוסח מסורתי)

נְבָרֵךְ עַל הַלֶּחֶם כְּסֵמֶל לִיצִירַת הָאָדָם, עָמַל כְּפִיו וּמַעֲשֶׂה יָדָיו.
כִּי לוֹ הַבְּחִירָה בֵּין טוֹב וְרֵעַ - וְיִבְחַר בַּטּוֹב.
(נוסח מחודש)

הלך נפש ב'

לְכִי, לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –
עָלֹה תַעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,
אַל יֹאמַר: עֲלִי, עֲלִי!

לְכִי, לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –
עָלֹה תַעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,
אַל יֹאמַר: עֲלִי, עֲלִי!

וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ
יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם –
וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ
בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם.

שיר העמק

בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ
וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.
לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ
עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל,
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ,
שִׁיר הָעֵדֶר מְצַלְצֵל,
זוֹהִי אַרְצִי וּשְׂדוֹתֶיהָ,
זֶהוּ עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
תְּבֹרַךְ אַרְצִי וְתִתְהַלַּל
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?

אֹפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,
סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.
קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ,
מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל
בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?