גיל

ו׳ אדר תשע״ז, פרשת תרומה

04/03/17



שבת

שבת היא המרגוע שלאחר יצירה והתחלתה של יצירה חדשה. שמיטה רוחנית כדי לחדש את הרוח. האיש אשר לא יצר בימי החול, לא ידע טעם שבת. ואשר לא ידע טעם שבת, לא יודע טעם יצירה. השבת בחיי יוצר, כמו בחיי עם שלם, היא קרקע בתולה למחשבה, שמעשים באים אחריה.
מחשבה תחילה לסוף מעשה. השבת היא אושר המנוחה השלמה לאחר מעשה, כדי לשוב ולהוציא לפעולה מעשה שני ושלישי שישנם כבר במחשבה.

טקס הדלקת נרות ✨

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וֶצּיוָנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת.
(נוסח מסורתי)

בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ הַשַּׁבָּת. הָבִיאִי נָא עִמֶך אֶת הַמַּרְגּוֹעַ, אֶת הַשַּׁלְוָה שֶׁלְּאַחַר שָׁבוּעַ רַב-פָּנִים שֶׁל הֲמוּלַת עָמָל וַעֲשָׂיָה חִינוּכִית. אֶת הֶחָלָל שֶׁבְּתוֹכוֹ אֶפְשָׁר לִרְקוֹם אינסוף שֶׁל חֲלוֹמוֹת – בְּיַחַד וּלְחוּד.אֶת שְׁעַת הַמְּחִילוֹת בָּהּ נוּכַל לִשְׁמֹעַ אֶת פְּעִימוֹת לִבּוֹ שֶׁל הַזּוּלַת.
בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ, בָּרוּךְ נֶרֶךְ.
(נוסח מחודש)

פרשת ויגש

פרשת ויגש מתחילה במקום בה נפסקה פרשת מקץ. בנימין מואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. בנקודה זו מתגלה המנהיגות של יהודה (כבר בפרשת מקץ ראינו שתפקיד המנהיג עובר אליו) והוא פותח באחד המונולוגים המרגשים במקרא. יהודה מבקש את רשות הדיבור ומספר את ההיסטוריה של משפחת יוסף ומה שאמר להם יעקב אביהם שבן אחד כבר מת לו. יהודה מסיים בכך שאינו יכול לחזור אל אביו מאחר והוא אחראי לביטחונו של בנימין ולכן הוא מציע את עצמו בתור עבד ליוסף.

יוסף רואה זאת ומבין שהאחים סוף סוף מתחרטים על מעשיהם וגם לא מוכנים לחזור עליהם והוא אינו יכול יותר להתאפק, מוציא את כל האנשים מהחדר ומתגלה אליהם (מ"ה ג): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף...".

האחים חוזרים ליעקב עמוסים כל טוב ומבשרים ליעקב את הבשורה הטובה. יעקב ומשפחתו מתכוננים לעבור למצרים, לפחות עד סוף שנות הרעב, אולם יעקב מתיירא לרדת ולעזוב את ארץ ישראל. ה' נגלה בחלום אל יעקב ואומר שלא ירא מלרדת מצרימה מאחר ושם יהפוך לגוי גדול וכבר ברור מכאן ליעקב שהוא לא יחזור לאחר שנות הרעב. דווקא במפגש המרגש בין יעקב ליוסף התורה חוסכת במילים והמפגש מתואר בסך הכל בשני פסוקים. יעקב רק אומר שעכשיו הוא יכול למות בשלווה (מ"ו ל): "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" ואילו יוסף לא אומר כלום אלא רק בוכה. השתיקה של יוסף תמוהה: וכי לא רצו להשלים פערים? אלא שיוסף נמנע מכל מצב בו אביו יכול לשאול אותו: "אז מה קרה ואיפה היית?" והוא ייאלץ לספר לו את האמת על המכירה. יעקב לא ידע עד יומו האחרון מה באמת קרה.

בסיום פרשת ויגש, מסופר כיצד יוסף קנה את כל אדמות מצרים. האנשים מכרו את כל מה שהיה להם בשביל התבואה. בתחילה נתנו את כספם ואחר כך את בהמתם אחר כך את אדמתם ולבסוף היו מוכנים למכור גם את עצמם לעבדים. יוסף שהיה עבד בעצמו לא מוכן לקנות אותם כעבדים. שהעם לא היה משועבד לפרעה אלא עבדו כאריסים כאשר הם מקבלים 80% מהתבואה והשאר לפרעה. תנאי אריסות אלו הם מצוינים: בדרך כלל היחס היה הפוך, ולכן כנראה הייתה אהדה רבה מאד ליוסף על שאפשר להם לעבוד בתנאים טובים כאלו. שוב רואים את רגישותו של יוסף ואת השינוי שחל בו מילדותו.

ארמון בתוך הזמן

כל הרוצה להיכנס לקדושת היום חייב להניח תחילה את המולת החולין של מיקח וממכר סואן, לפרוק מאליו עול העמל שהוא רתום בו, להתרחק מן השאון הצורם של ששת ימי המעשה, מן העצבנות והכעס של הרדיפה אחר נכסים ולחדול מן המעל שהוא מועל בכך שהוא מבזבז לריק את החיים, חייו שלו. הוא חייב להיפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת שהעולם כבר הוא נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם. ששת הימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם, מפיקים רווח מן האדמה, ביום השבת אנו מייחדים את דעתנו על זרע הנצח השתול בתוך נשמתנו. ידינו נתונות לעולם, ואילו נשמתנו שייכת לאדון עולם. ששת ימים בשבוע אנו מבקשים למשול, וביום השביעי אנו משתדלים למשול בעצמנו.
העמל הוא בבחינת אומנות, ואילו המנוחה השלמה היא בבחינת אמנות, ואין היא באה אלא בשעה שיש אחדות בין הגוף, המחשבה והדמיון... היום השביעי הוא בבחינת ארמון שאנו בונים בזמן.

איזהו עשיר שיש לו נחת רוח מעושרו ? זה שיודע תמיד כי יוכל לחיות גם בלעדיו. נכסים שאין בעליהם יכולים לחיות בלעדיהם, נכסים כאלה מרבים דאגה. בשבת אנו מרגישים כאילו אין אנו תלויים כלל בציביליזציה הטכנולוגית, ביום זה אנו שובתים מכל מלאכה שיש בה משום עיצוב ושינוי צורתם של העצמים בעולם. זכותו המלכותית של האדם לכבוש את הטבע פוקעת ביום השביעי. היום השביעי הוא מעין יום של שביתת נשק במלחמתו האכזרית של האדם למען קיומו, יום של הפוגה בכל ההתנגשויות האישיות והחברותיות, יום של שלום בין אדם לחברו ובין אדם לטבע, שלום בתוך האדם. ביום זה נחשב העיסוק בכסף לחילול הקודש, ביום זה אדם מכריז על אי-תלותו באותו דבר שנעשה האליל הראשי של עולמנו. ביום השביעי אדם מתיר עצמו מן המתיחות ומשליך מעליו את הזוהמה שדבקה בו. זהו יום שבו אדם מוכתר כמלך בממלכת הזמן.
באוקיינוס הסוער של זמן ועמל יש איים של דממה, ואדם יש בכוחו להגיע אל חוף מבטחים ולהחזיר לעצמו את כבודו. אי כזה הוא היום השביעי. השבת הוא יום של התבדלת מן הדברים הגשמיים.
יום השבת הוא יום של הרמוניה ושלום, שלום בין אדם לאדם, שלום בתוך נפשו של האדם ושלום בין אדם לבין כל מה שנמצא בעולם.

קידוש היין 🍷

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:
וַיְכַלאֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיִּשְׁבּת בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה:
וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתו. כִּי בו שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂות:
סַבְרִי מָרָנָן. (ועונים – לְחַיִּים):
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, בּורֵא פְּרִי הַגֶּפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁו בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחִילָנוּ, זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם. וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחַלְתָּנוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
(נוסח מסורתי)

נְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן וְעַל פָּרֵיה ַגֶּפֶן וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה, מַתְּנַת אֲדָמָה וְאָדָם וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה רְחָבָה וְטוֹבָה.
(נוסח מחודש)

כל אדם צריך מישהו להתפלל עבורו

כָּל אָדָם צָרִיךְ מִישֶׁהוּ לְהִתְפַּלֵּל עֲבוּרוֹ.
מִישֶׁהוּ לַהֲגוֹת שְׁמוֹ בִּשְׂפָתַיִם
שֶׁל אֱמוּנָה וְתִקְוָה וְחַיִּים, לְהַחֲיוֹת מִישֶׁהוּ
אַחֵר. וְכָל אָדָם צָרִיךְ לֵב לְהָנִיחַ עָלָיו יָדַיִם
שֶׁל אֱמוּנָה וְשֶׁל בְּרָכָה, וְכָל אָדָם צָרִיךְ זוּלַת
וְצָרִיךְ לָצֵאת וּלְהִכָּנֵס וּבְעִקָּר לָצֵאת מֵעַצְמוֹ
וְלִשְׁכֹּחַ אֶת עַצְמוֹ וְכַמָּה לְהִכָּנֵס וְכַמָּה לִהְיוֹת
מִישֶׁהוּ אַחֵר לְשָׁעָה, לְיוֹם, לְבֶכִי. לִהְיוֹת מִישֶׁהוּ אַחֵר.
כָּל אָדָם צָרִיךְ לַעֲמֹד בִּפְנֵי אֱלֹהָיו וְלִצְעֹק דַּי וּמַסְפִּיק
הָנַח לוֹ, הָנַח לוֹ, הוּא זָהָב נָדִיר, הוּא אֶבֶן יְקָרָה הוּא בֵּן
שֶׁלְּךָ, יָחִיד וּמְיֻחָד, תֵּן לוֹ טוֹב, תֵּן לוֹ גַּם,
תֵּן לוֹ גַּם לִהְיוֹת מְסֻגָּל לְהִתְפַּלֵּל. עֲזֹר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל

ברכת המוציא 🍞

עֵינֵי כל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. וְאַתָּה נותֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּו:
פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ. וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצון:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱל הֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַמּוצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:
(נוסח מסורתי)

נְבָרֵךְ עַל הַלֶּחֶם כְּסֵמֶל לִיצִירַת הָאָדָם, עָמַל כְּפִיו וּמַעֲשֶׂה יָדָיו.
כִּי לוֹ הַבְּחִירָה בֵּין טוֹב וְרֵעַ - וְיִבְחַר בַּטּוֹב.
(נוסח מחודש)

עמוק בטל

טֶנֶא מָלֵא כּוֹכָבִים
רֵיחַ דְשָאִים דּוֹבֶבִים
עָמוֹק בְּטַל
פּוֹעֵם לְבָבִי

הִנֵּה פְעָמֶיךָ קְרֹבִים
הִרְעִידוּ רִיבּוֹא רְבִיבִים
עָמוֹק בְּטַל
פּוֹעֵם לְבָבִי

להיות אחד במניין

בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוותני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות - להיות אחד ממניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר ביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.
תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה הוא העובר לפני התיבה - ולא יותר.
אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים שבאו עדיך ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד - אבל אחד בציבור.