.

ו׳ תשרי תש״פ, שבת שובה, פרשת וילך

05/10/19



איך זה שכוכב

איך זה שכוכב אחד לבד מעז
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד אני לא הייתי מעז
ואני בעצם לא לבד

איך זה שכוכב אחד לבד מעז
איך הוא מעז, למען השם.
למען השם
טה נה נה נה טה נה נה נה טה דה דה די דייייי

איך זה שכוכב אחד לבד מעז
איך הוא מעז, למען השם

כוכב אחד לבד אני לא הייתי מעז
ואני בעצם לא לבד

איך זה שכוכב אחד לבד מעז
איך הוא מעז, למען השם.
למען השם

טה נה נה נה טה נה נה נה טה דה דה די דייייי
טה דה דה די די די דה די דה די די
טה דה דה דיי טה דה דה די דייי

שירת העשבים

דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו
דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו
ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה

כמה יפה כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם
טוב מאוד להתפלל ביניהם ובשמחה לעבוד את השם
ומשירת העשבים מתמלא הלב ומשתוקק

וכשהלב מן השירה מתמלא ומשתוקק אל ארץ ישראל
אור גדול אזי נמשך והולך מקדושתה של הארץ עליו
ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב

אידאל שאין לו סוף

"קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית."

כתבים ציוניים

במה ייחודה של הציונות? בהיותה תנועה לאומית שמהותה לא פריקת עול שלטון של עם זר, אלא מהפכה עממית של שינוי סדרי החיים הישנים. הציונות היא הפיכה אישית וחברתית בה כל אדם נתבע למעשה – להגשמה...
יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים שמטרת מאמצינו היא לשוב לארצנו. האידיאל שלנו הולך הלאה מזה. הוא אידיאל שאין לו סוף, שלעולם הוא הולך וגדל...
דווקא אלה מבינינו המוכנים כיום למסור את כל ישותם בעד העניין, יצטערו על כל צעד שעשו לשם כך, אם יצליחו רק לכונן חברה חדשה, ולא גם חברה צודקת יותר.

אומרים ישנה ארץ

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ רְוַת שֶׁמֶשׁ...
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ?
אֵיפֹה אוֹתוֹ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ – בָּהּ יְקֻיַּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה,
נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס –
פָּגַע בּוֹ עֲקִיבָא.

"שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא!
שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי!
אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,
אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?"

עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,
אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי:
"כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,
אַתָּה הַמַּכַּבִּי"

היי שקטה


Em D
היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
D A
אפילו המחנק עומד להשתחרר
Em D
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
D A
זה העולם שיש ואין עולם אחר

Em D
היי שקטה כאילו אין בך דופי
D A
כאילו האוויר נותן לך הגנה
Em D
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
D A
כאילו מעפר פורחת שושנה


Em D
היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
D A
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
Em D
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
D A
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך

Em D
היי שקטה כאילו אין בך דופי..

D Em
היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
D A Em
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
Em Bm
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
B Bm A
כאילו השלווה היא חוף הבהלה
F#m E
היי שקטה כאילו אין בך דופי
E B
כאילו האוויר נותן לך הגנה
F#m E
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
E B
כאילו מעפר פורחת שושנה


Bm A
היי שקטה כאילו אין בך דופי
A E
כאילו האוויר נותן לך הגנה
Bm A
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
A E
כאילו מעפר פורחת שושנה


נוער שמע!

נוער, שמע! מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו. וכפות המאזניים עולות ויורדות, עולות ויורדות. על הכף האחת - שואת ישראל, תקומת ישראל, ומלחמת ישראל. ועל הכף השנייה: תככי מסחר ופוליטיקה, והתככים, משקלם כבד מאוד. נוער, זכור: בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים. השלך עצמך בכוח ובאומץ! זה יכריע, המאזן ישתנה! נוער, שמע!"

שיר השיירה

בלשונות רבות מספור דיברנו
וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ורק מקום אחד רצינו ואהבנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ואל הארץ, אל הארץ באנו

ונמשכת שיירה מן המאה שעברה
רחוקים כבר היוצאים איכרים וחלוצים
שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך
ועכשיו עוברים אנחנו לא שקטנו ולא נחנו
לא ימשיכו בלעדינו זוהי הרפתקת חיינו

מגטאות ומחנות הגחנו
אל הביצות ואל הישימון הלכנו
מקצות ערב, מרוסיה ופולניה
הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה
מקצות ערב, מרוסיה ופולניה
הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה

ומכל הגלויות ועם כל הבעיות
עם נוצר וארץ קמה ושפה אשר נרדמה
שוב התחילה מתעוררת ומדברת ומדברת
מסביב יהום הסער רב הקושי והצער
אבל יש על מה לשמוח
יש עוד אמץ, יש עוד כח
איך ישראל צומחת מסביבנו
היא חזקה יותר מכל חסרונותינו
וגם הנגב עוד יהיה פורח
ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח
וגם הנגב עוד יהיה פורח
ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח

ומכל הגלויות ועם כל הבעיות
מסביב יהום הסער רב הקושי והצער
אבל יש על מה לשמח
יש עוד אומץ, יש עוד כח
ונמשכת שירה מן המאה שעברה
רחוקים כבר היוצאים אכרים וחלוצים
שעמלו עבדו בפרך
בלי לראות את סוף הדרך
ועכשיו עוברים אנחנו
לא שקטנו ולא נחנו
לא ימשיכו בלעדינו
זוהי הרפתקת חיינו

כה יאמר המעורר


G
כי כה יאמר המעורר
Dm
ראה בן הגלות
C
הנה לדפוק בדלתי לבך הכואב
G
באתי כיום הזה

G
כיום הזה
Dm Am
יום שלא היה עוד כמוהו לרוע
G
מיום שהלכנו בגולה
G Bb Eb A D
יום שכולו כזבח ארוך דומה
B7 C7 F
כיום הזה הנני בא אליך אח נדכא

G F C
ולא להתימר לפניך בדרכי הסלולה
G
לא להתנפח ולא לצוותך
Dm
זו המסילה האחת והיחידה
F C
לך בה ותמצא מרגוע

F C
כי לא מרגוע תדע איתי אחי
F C
אף לא שלווה ולא הנאה
F C G
כי לעוררך אני בא אחי
F C
לעוררך לאמור:
G Em
שאל בן אדם לנתיבות עולם
F
שאל אי הדרך
C G C G
אי הדרך אי, אי הדרך אי

כי כה יאמר המעורר
ראה בן הגלות
הנה לדפוק בדלתי לבך הכואב
באתי כיום הזה

G
כיום הזה
Dm Am G
אשר אי הדעת מולכת בכיפה
Em
ודברי תורה נתמעטו,
F Am G
וכעיוורים נגשש באפלה

G Bb Eb A D
ונדדו היחידים, בודדים, לבקש אלוהים
B7 C7 F
כיום הזה הנני בא אליך אח נדכא

G F C
לעוררך ולהעלות מחשבתך אני בא
G
להרחיבה ולחזקה
Dm F C
למען לא תאבד בחיפושיה הקשים

F C
כי לא מרגוע תדע איתי אחי
F C
אף לא שלווה ולא הנאה
F C G
כי לעוררך אני בא אחי
F C
לעוררך לאמור:
G Em
שאל בן אדם לנתיבות עולם
F
שאל אי הדרך
C G C G
אי הדרך אי, אי הדרך אי
C G A
אי הדרך אי

אין אדם יכול לחיות בלי אמונה

"...אין אדם יכול לחיות בלי אמונה, חייב הוא להאמין במשהו באמונה שלימה כדי לחיות.
אין אדם יכול לחיות ללא אידיאל, חייב הוא להאמין, לשאוף, לחתור. למצוא אפיק למרץ הגועש, הרותח, להתלהט במאבק־איתנים, כרוח סוערת, להתמודד עם מכשולים — איזה אושר! האושר שבמאבק!

אפורים הם הימים, אך אינם חונקים ואינם מוחצים, כי הנה בקעה קרן־אור קטנה בודדת. היה מאושר, בן־אדם! צפויים לך חיי־מאבק, שמחה רבה ואושר גדול ללא גבול, האושר להתמודד עם כל אשר יעמוד בדרכך, להיאבק על אשר אהבת, להרוס וליצור, כי לחיות פירושו להילחם וליצור!״

שיר(אילה)


Bbm F# Ab Bbm
בנקיק נסתר בצוקים איילה שותה מים
Bbm F# Ab Bbm
מה לי ולה אלא צוקי ליבי
F# Ab Bbm
אלא מעיין חיי אלא הנסתר


Ab F Bbm Ab C#
איילה מה לי ולה מה לי ולה מה לי ולה
Eb Eb4 Eb Fm C#
איילה מה לי ולה אלא אהבתי

השיר חוזר על עצמו

F# Bbm
נה נה נה נה נההה (נה נהההה) נה נה נה נה נהההה
F# Bbm
נה נהההה נה נה נההה נה נה נה נההההה
F# Bbm
נה נה נה נההההה (נה נההה) נה נה נה נה נהההה
Ab
נה נההההההההה

על הניכור, על הפחד

אתה הולך לשם, בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, תועה לך בדרכך, בדרכך לאן?
ובדרכים, הנודד, אתה פוגש בני אדם... אך רגע, נודד, בטרם הושטת ידך לשלום גילית לתדהמתך שאלו מסכות מהלכות.
שלום, אומרת לך המסכה הראשונה שאתה פוגש בדרכך, מה שלומך?
בודד אני, בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, בדרכי לאין יודע.
את כל זה, נודדי הבודד, היית יכול לומר. אך ידעת, מה מצפה המסכה לשמוע...
ואז, הוצאת מתיק נדודיך את מסכתך היקרה, שידעה גם ידעה את אשר היא צריכה לומר:
בסדר. ואתה?
בסדר.
ואז, נפרדת מהמסכה והמשכת בדרכך, אך את המסכה שלך לא הורדת, את תיק נדודיך שמכיל את כל אשר הנך, השארת כמעמסה כבדה על כתפייך העייפות.
מסכות, כל כך הרבה מסכות יצפו לקראתך הנודד מחופש בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, בדרכך... לאן?
בפנים, מאחורי המסכות ומאחורי הקירות הגבוהים של בית מעצרנו, זועק לו שם האדם... לאדם.
התשמעו קולו?!

קומץ שמיים

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיֵּי
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם בְּרַגְלַי
עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הנקודה הפנימית

כשנעשה אדם למנהיג, מן הצורך שיהיו מוכנים כל הדברים;
בית מדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, אחד גבאי ואחד משמש וכיוצא באלה. אחר כך בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית, אבל הוא משאיר את כל השאר, והגלגל מתגלגל - ורק הנקודה הפנימית חסרה..

כותונת פסים

C G Am
לפני כמה וכמה שנות אלף
C F
נפרדנו אני ואחי
Am Dm
הוא לכיוון של הקרירים האלה
Am Bb
אני לדרום מזרחי
C G Am
יובלות על יובלות לא התראנו
C F
ופתאום נפגשנו כאן
Am Dm
לא הכרנו כל כך השתננו
Am Bb
טוב שהשארנו סימן
C Fmaj7 E Dm
מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי
E Dm A Bm7b5
בבכי צחקתי אחי
E F Bm7b5 C
אתה לא נראה כל כך ישראלי
Am E Dm
בטח שלא תנכי

C F
כן כל הצבעים עוד יזהירו
Gm F
לכל הצדדים בעולם
D Cm
לראות כולם את כולם
G Fm
וכל הצדדים עוד יכירו
Eb Ab
בגוונים השונים את עצמם
Cmaj7
ויותר הצבעים לא יסתירו
E7 Esus4
אדם מאדם דם מדם

מי שמדבר צחקתי בכיתי במראה
החיוור של אחיו
למבטא המוזר שלו
ביטא ביטא זה יותר תנכי?
הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע
כל פס רוצה לקלף לי את העור
הו פסים פסים פסים שלי
אני לא אשתגע
רק אתן לגוונים מעט אור

כן כל הצבעים עוד יזהירו
לכל הצדדים בעולם
לראות כולם את כולם
וכל הצדדים עוד יכירו
בגוונים השונים את עצמם
ויותר הצבעים לא יסתירו
אדם מאדם דם מדם

פולנים התנפלו על מרוקו
רוסים נכנסו בתימן
מצרים חטפה מטורקיה
שבדרך תקעה את יוון
איך שביניהם הסתננו
כבר סופר אף כי לא יאומן
אבל למה את המלחמות
הזרות שלהם משכנו
אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן
הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע
כל פס רוצה לקלף לי את העור עור
הו פסים פסים פסים שלי
אני לא אשתגע לא אשתגע
רק אתן לגוונים מעט אור

כן כל הצבעים עוד יזהירו
לכל הצדדים בעולם
לראות כולם את כולם
וכל הצדדים עוד יכירו
בגוונים השונים את עצמם
ויותר הצבעים לא יסתירו
אדם מאדם דם מדם

יהי הכל

יְהִי הַכֹּל
שִׁיֵּךְ לְכָל שֶׁיּוּכַל
לְהָטִיב עִמּוֹ
שֶׁיּוּכַל לְהָטִיב עִמּוֹ

הַיֶּלֶד לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית
לְמַעַן יִגְדַּל
הָעֶגְלָה ל ָעֶגְלוֹן הַטּוֹב
לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב
וְהָאֲדָמָה, לְמַשְׁקִים אוֹתָהּ מַיִם
לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בָּעִיתוּ

השיר על הארץ

בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ
בואו נשיר את השיר הצהוב של החול
יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ
ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול

איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת?
איפה אותה אהבה מגוללת בחול?
אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותונת
ובוערת אש בראשם ששורפת הכל?

תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת
איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות
תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת
להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות

שיר

בִּנְקִיק נִסְתָּר בֵּין צוּקִים
אַיָּלָה שותה מַיִם
מַה לִי וְלָהּ אֶלָּא צוקי ליבי
אֶלָּא מַעְיָן חַיֵּי אֶלָּא נִסְתָּר

אַיָּלָה מַה לִי וְלָהּ
מַה לִי וְלָהּ
מַה לִי וְלָהּ
אַיָּלָה מַה לִי וְלָהּ
אֶלָּא אָהַבְתִּי

אני מאמין

שַׂחֲקִי שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוֹּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָּאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בְּךָ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכֲרְתִיָה לְעֵגֶל פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עַז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כִּבְלֵי-הֶבֶל,
יֶרֹומָמְנוּ בַּמָּתַי-עַל:
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עוֹבֵד,
דְּרוֹר לְנֶפֶשׁ, פַּת לַדַּל

פרשת ויגש

פרשת ויגש מתחילה במקום בה נפסקה פרשת מקץ. בנימין מואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. בנקודה זו מתגלה המנהיגות של יהודה (כבר בפרשת מקץ ראינו שתפקיד המנהיג עובר אליו) והוא פותח באחד המונולוגים המרגשים במקרא. יהודה מבקש את רשות הדיבור ומספר את ההיסטוריה של משפחת יוסף ומה שאמר להם יעקב אביהם שבן אחד כבר מת לו. יהודה מסיים בכך שאינו יכול לחזור אל אביו מאחר והוא אחראי לביטחונו של בנימין ולכן הוא מציע את עצמו בתור עבד ליוסף.

יוסף רואה זאת ומבין שהאחים סוף סוף מתחרטים על מעשיהם וגם לא מוכנים לחזור עליהם והוא אינו יכול יותר להתאפק, מוציא את כל האנשים מהחדר ומתגלה אליהם (מ"ה ג): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף...".

האחים חוזרים ליעקב עמוסים כל טוב ומבשרים ליעקב את הבשורה הטובה. יעקב ומשפחתו מתכוננים לעבור למצרים, לפחות עד סוף שנות הרעב, אולם יעקב מתיירא לרדת ולעזוב את ארץ ישראל. ה' נגלה בחלום אל יעקב ואומר שלא ירא מלרדת מצרימה מאחר ושם יהפוך לגוי גדול וכבר ברור מכאן ליעקב שהוא לא יחזור לאחר שנות הרעב. דווקא במפגש המרגש בין יעקב ליוסף התורה חוסכת במילים והמפגש מתואר בסך הכל בשני פסוקים. יעקב רק אומר שעכשיו הוא יכול למות בשלווה (מ"ו ל): "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" ואילו יוסף לא אומר כלום אלא רק בוכה. השתיקה של יוסף תמוהה: וכי לא רצו להשלים פערים? אלא שיוסף נמנע מכל מצב בו אביו יכול לשאול אותו: "אז מה קרה ואיפה היית?" והוא ייאלץ לספר לו את האמת על המכירה. יעקב לא ידע עד יומו האחרון מה באמת קרה.

בסיום פרשת ויגש, מסופר כיצד יוסף קנה את כל אדמות מצרים. האנשים מכרו את כל מה שהיה להם בשביל התבואה. בתחילה נתנו את כספם ואחר כך את בהמתם אחר כך את אדמתם ולבסוף היו מוכנים למכור גם את עצמם לעבדים. יוסף שהיה עבד בעצמו לא מוכן לקנות אותם כעבדים. שהעם לא היה משועבד לפרעה אלא עבדו כאריסים כאשר הם מקבלים 80% מהתבואה והשאר לפרעה. תנאי אריסות אלו הם מצוינים: בדרך כלל היחס היה הפוך, ולכן כנראה הייתה אהדה רבה מאד ליוסף על שאפשר להם לעבוד בתנאים טובים כאלו. שוב רואים את רגישותו של יוסף ואת השינוי שחל בו מילדותו.

השבת מביאה לשוויון

מהי השבּת? זֵכֶר לְמַלכותו של כל אדם ואדם, הֲריסת ההבחנה בין אדון לעבד, בין עני לעשיר, בין הצלחה לכישלון. השבת היא התגלמותה של האמונה בשוויון כל בני האדם ובמשמעותו של שוויון זה: אצילוּת בני האדם. החֶטא החמוּר ביותר שיכול אדם לעשות הוא – לשכוח שהוא נָסִיך.

האינטרנציונל

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה
לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.

זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְׂגָב אָדָם

רַק לָנוּ עֲמֵלֵי כַּפַּיִם
רַק לָנוּ עֲמֵלֵי הַיְּקוּם
הָאֲדָמָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
וּלְכָל הוֹלְכֵי בָּטֵל לֹא כְלוּם
אֵין רַב רִבֵּנוּ וּמוֹשִׁיעַ
לֹא אֵל, לֹא מֶלֶךְ, לֹא גִּבּוֹר
בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה נַבְקִיעַ
אֲנַחְנוּ דֶּרֶךְ אֶל הָאוֹר
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

עֲבוּר הַדְּרוֹר וּפְדוּת הָרוּחַ
וּפְרֹק הָעֹל מִגַּב הָעָם
לַבֵּה הָאֵשׁ וְהַךְ בְּכֹחַ
כָּל עוֹד בַּרְזֶל עוֹדֶנּוּ חַם
וְכִי רַעַם אֲבָדוֹן יָרִיעַ
עַל רֹאשׁ אוֹיְבֵינוּ לְהַמֵּם
עָלֵינוּ שֶׁמֶש דְּרוֹר תַּפְצִיעַ
לִשְׁפֹּךְ אֶת זָהֳרָהּ הַחַם
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

חילונות אינה מתירנות

"חילוניות אינה מתירנות, ואינה התפרקות הפקר ואינה
נטישת כל מה שבמורשת המסורת ואינה הפיכת גב לתרבות,
לצריבתה ולמופתיה - זו התקפה דמגוגית קלה מדי - אלא
היא הבנה אחרת של האדם והעולם - הבנה בלתי דתית.
ייתכן שכל אדם, בזמן מן הזמנים, חש גם צורך לחפש את
האלוהים. היינו הך כעת מהו דיוקו של חיפוש זה. תשובה
מן המוכן - אין. בוודאי לא אחת. ולפיכך, גם אין הקלה
מן המוכן, ארוזה ומוכנה לשימוש. וכל תשובה אחת כזאת
נראית יותר ממלכודת: שלם בחירותך כדי לקבל שלווה.
וגם האלוהים אז, שמו: שלווה. השלווה תימוג, החירות
תבוזבז – ואז?"

שני זאבים

סיפור על שני הזאבים שבנפש
ערב אחד סיפר אינדיאני זקן לנכדו על המאבק המתרחש בנפש האדם.
"ילדי... הקונפליקט הפנימי, המאבק, הוא בין שני זאבים בתוך כולנו: זאב אחד הוא... כעס, קנאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, והתנשאות.
הזאב השני הוא... הנאה, שלום, אהבה, תקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפתיה, אמת, רחמים ואמונה. הנכד חשב לרגע ושאל את סבו:"ואיזה זאב מנצח?" האינדיאני הזקן חייך וענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל..."

האדם הוא יצור חברתי

אך אם חסידי האינדיווידואליזם הקיצוני יופיעו עם תורותיהם ויטענו, כי בדרך כלל החיים המשותפים עם הזולת ואפילו עם אנשים ממבנה פסיכי דומה, בולמים, כביכול, את הפרט, נענה להם בקצרה: האדם הוא יצור חברתי ומרגיש צורך בחיים משותפים עם הזולת, כמובן עם האנשים החביבים עליו. דומה האדם לצור שרק בהתנגשו עם צור שני יתיז ניצוצות, או במשמעות שלנו: רק תוך התנגשויות ותוך חיים משותפים יחושל ויעוצב האני של האדם. כי האדם נכסף אל חברת אנשים שיבינוהו ויחבבוהו, שאיתם יחלק את החלומות ואת האידיאלים שלו, את ששונו ויגונו."

הלך נפש א'

הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,
דָּעַךְ הַיוֹם.
זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים
וְהָרֵי רוֹם.

סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת
מֶרְחָב אִלֵּם;
הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,
שְׁבִילִי שׁוֹמֵם.

אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,
גוֹרָל רוֹדֶה,
אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,
עַל כֹּל אוֹדֶה!

שתי פינות בנפש

הגעתי לביתי, יצאתי אל הדרך
יש עת להיות לחוד, ועת לקול גדול
כל אדם צריך שתי פינות בנפש-
אנוכי עפר ואפר
כל אדם צריך שתי פינות בנפש-
עבורי העולם נברא!

הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה
לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.
זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְׂגָב אָדָם

הלך נפש ב'

לְכִי, לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –
עָלֹה תַעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,
אַל יֹאמַר: עֲלִי, עֲלִי!

לְכִי, לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –
עָלֹה תַעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,
אַל יֹאמַר: עֲלִי, עֲלִי!

וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ
יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם –
וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ
בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם.

דור מחדש ויוצר

דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?

קומץ שמים

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם בְּרַגְלַי
עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

כל אדם צריך מישהו להתפלל עבורו

כָּל אָדָם צָרִיךְ מִישֶׁהוּ לְהִתְפַּלֵּל עֲבוּרוֹ.
מִישֶׁהוּ לַהֲגוֹת שְׁמוֹ בִּשְׂפָתַיִם
שֶׁל אֱמוּנָה וְתִקְוָה וְחַיִּים, לְהַחֲיוֹת מִישֶׁהוּ
אַחֵר. וְכָל אָדָם צָרִיךְ לֵב לְהָנִיחַ עָלָיו יָדַיִם
שֶׁל אֱמוּנָה וְשֶׁל בְּרָכָה, וְכָל אָדָם צָרִיךְ זוּלַת
וְצָרִיךְ לָצֵאת וּלְהִכָּנֵס וּבְעִקָּר לָצֵאת מֵעַצְמוֹ
וְלִשְׁכֹּחַ אֶת עַצְמוֹ וְכַמָּה לְהִכָּנֵס וְכַמָּה לִהְיוֹת
מִישֶׁהוּ אַחֵר לְשָׁעָה, לְיוֹם, לְבֶכִי. לִהְיוֹת מִישֶׁהוּ אַחֵר.
כָּל אָדָם צָרִיךְ לַעֲמֹד בִּפְנֵי אֱלֹהָיו וְלִצְעֹק דַּי וּמַסְפִּיק
הָנַח לוֹ, הָנַח לוֹ, הוּא זָהָב נָדִיר, הוּא אֶבֶן יְקָרָה הוּא בֵּן
שֶׁלְּךָ, יָחִיד וּמְיֻחָד, תֵּן לוֹ טוֹב, תֵּן לוֹ גַּם,
תֵּן לוֹ גַּם לִהְיוֹת מְסֻגָּל לְהִתְפַּלֵּל. עֲזֹר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל