ציונות

כ״ו טבת תר״פ, שבת מברכים חודש שבט, פרשת וארא

17/01/20



סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד

ניסיון

C G D
לך נשבעתי, אל עליון
D A4 D
ולא אדע האקיים
A4 G D
איך אעמוד בניסיון
D
ניסיון האושר השלם

D2 A2 Bm/G
איכה תכיל עיני האור
Bm2 A2 Bm/G
ידי רפות, ידי הוזות
Bb2 A2 Bm/G
איכה אשא ולא אשבור
D A2
שמחה כזאת, ברכה כזאת

D2 A2 Bm/G
מכובד עול איך לא אפול
Bm2 A2 Bm/G
איך לפניך אתייצב
Bb2 A2 Bm/G
זקופה גדולה נושאת בעול
D A2
של או שר אנושי שלם

A2/7 G F# D

אסטמה

כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום עליך כמות האוויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהוא בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למילה. אתה עובר בין ערמות המילים שעוברות לך בראש, בוחר את ההכי חשובות וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו בזמן התקף אומר: "אני אוהב אותך" או "אני נורא אוהב אותך" יש הבדל. הבדל של מילה, מלה זה המון, כי מילה יכולה להיות "לשבת", "ונטולין" או אפילו אמבולנס"

אידאל שאין לו סוף

"קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית."

כאן על פני האדמה

GM C Bb F GM C
כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל
Ab Eb
עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;
GM F Bb F GM Ab GM
לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל
Eb Ab EM GM
הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.
Ab BM C Bb C Eb EM
לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,
BM Ab C F GM
הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:
Eb C
לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,
C Eb
עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.


C GM F GM
בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!
Ab Bb
מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר
GM C GM
שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת.
(Eb)Bb C
הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
C Bb
אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?


Am DM C Am F Dm

כתבים ציוניים

במה ייחודה של הציונות? בהיותה תנועה לאומית שמהותה לא פריקת עול שלטון של עם זר, אלא מהפכה עממית של שינוי סדרי החיים הישנים. הציונות היא הפיכה אישית וחברתית בה כל אדם נתבע למעשה – להגשמה...
יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים שמטרת מאמצינו היא לשוב לארצנו. האידיאל שלנו הולך הלאה מזה. הוא אידיאל שאין לו סוף, שלעולם הוא הולך וגדל...
דווקא אלה מבינינו המוכנים כיום למסור את כל ישותם בעד העניין, יצטערו על כל צעד שעשו לשם כך, אם יצליחו רק לכונן חברה חדשה, ולא גם חברה צודקת יותר.

האדם והטבע

ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך.
ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיו ורגליך, מעל כל גֵוך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל.
וידעת, כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתמהון לבן, כצב בתוך שיריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה.
והכרת ביום ההוא, כי הכל היה לא לפי מידתך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודן - את הכל...
[...] ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור. וכן בכל דרכיך ובכל חייך תלמד להיות שותף לו במעשה בראשית.

איך בונים ספינה

איך בונים ספינה? אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף
עצים,להכין תוכניות ולבנות ספינה.

נוער שמע!

נוער, שמע! מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו. וכפות המאזניים עולות ויורדות, עולות ויורדות. על הכף האחת - שואת ישראל, תקומת ישראל, ומלחמת ישראל. ועל הכף השנייה: תככי מסחר ופוליטיקה, והתככים, משקלם כבד מאוד. נוער, זכור: בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים. השלך עצמך בכוח ובאומץ! זה יכריע, המאזן ישתנה! נוער, שמע!"

שכבות


יָד עַל הַגַּב.

כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב?

כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד הַמּוּנַחַת עַל הַגַּב בְּרַכּוּת?

כַּמָּה מֻפְתָע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשֶׁמּוּנַחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת?

כַּמָּה מֻפְתָע יָכוֹל לִהְיוֹת הַלֵּב

כְּשֶׁמּוּנָח עַל גַּבּוֹ גַּב

וְעַל גַּבֵּי הַגַּב מוּנַחַת יָד

וְעַל גַּבֵּי הַיָּד מוּנַחַת רַכּוּת

וְעַל גַּבֵּי הָרַכּוּת מוּנָחוֹת מַחְשָׁבוֹת טוֹבוֹת מְאֹד.

ידיד נפש

יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחְמָן
מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ
יָרוּץ עַבְדָּךְ כְּמוֹ אַיָּל
יִשְׁתַּחֲוֶה מוּל הֲדָרָךְ
כִּי יֶעְרַב לוֹ יְדִידוּתָךְ
מִנֹּפֶת צוּף וְכָל טָעַם.

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם
נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ
אָנָּא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ
בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ
אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא
וְהָיְתָה לָּךְ שִׁפְחַת עוֹלָם.

וָתִיק יֶהְמוּ נָא רַחְמֶיךָ
וְחוּס נָא עַל בֵּן אוֹהֲבָךְ
כִּי זֶה כַּמָּה נִכְסֹף נִכְסַף
לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ
אָנָּא אֵלִי מַחְמַד לִבִּי
חוּשָׁה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם.

הִגָּלֵה נָא וּפְרֹס חָבִיב
עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמָךְ
תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדָךְ
נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ
מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מוֹעֵד
וְחָנֵּנִי כִּימֵי עוֹלָם.

כה יאמר המעורר


G
כי כה יאמר המעורר
Dm
ראה בן הגלות
C
הנה לדפוק בדלתי לבך הכואב
G
באתי כיום הזה

G
כיום הזה
Dm Am
יום שלא היה עוד כמוהו לרוע
G
מיום שהלכנו בגולה
G Bb Eb A D
יום שכולו כזבח ארוך דומה
B7 C7 F
כיום הזה הנני בא אליך אח נדכא

G F C
ולא להתימר לפניך בדרכי הסלולה
G
לא להתנפח ולא לצוותך
Dm
זו המסילה האחת והיחידה
F C
לך בה ותמצא מרגוע

F C
כי לא מרגוע תדע איתי אחי
F C
אף לא שלווה ולא הנאה
F C G
כי לעוררך אני בא אחי
F C
לעוררך לאמור:
G Em
שאל בן אדם לנתיבות עולם
F
שאל אי הדרך
C G C G
אי הדרך אי, אי הדרך אי

כי כה יאמר המעורר
ראה בן הגלות
הנה לדפוק בדלתי לבך הכואב
באתי כיום הזה

G
כיום הזה
Dm Am G
אשר אי הדעת מולכת בכיפה
Em
ודברי תורה נתמעטו,
F Am G
וכעיוורים נגשש באפלה

G Bb Eb A D
ונדדו היחידים, בודדים, לבקש אלוהים
B7 C7 F
כיום הזה הנני בא אליך אח נדכא

G F C
לעוררך ולהעלות מחשבתך אני בא
G
להרחיבה ולחזקה
Dm F C
למען לא תאבד בחיפושיה הקשים

F C
כי לא מרגוע תדע איתי אחי
F C
אף לא שלווה ולא הנאה
F C G
כי לעוררך אני בא אחי
F C
לעוררך לאמור:
G Em
שאל בן אדם לנתיבות עולם
F
שאל אי הדרך
C G C G
אי הדרך אי, אי הדרך אי
C G A
אי הדרך אי

ערב שבת

יֵשׁ סוּג מְסֻיָּם שֶׁל צְלִילוּת
לַאֲוִירוֹ שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת.
מִין גַּל שֶׁל רֶגֶשׁ,
מִין מוּסִיקָה שֶׁל תּוֹדָה.
אוֹר יוֹרֵד עַל הָעוֹלָם
רַךְ כְּמוֹ הִינוּמָה.
בְּיָמִים אֲחֵרִים לא הָיִיתִי יוֹדֵעַ
אֲפִלּוּ אֵיךְ לִקְרא לָהּ.
סִגַּלְתִּי לִי גַּם אֶת הַזְּכוּת הַזּאת.
נִדְמֶה, אֲנִי עוֹמֵד בְּתוֹךְ אשֶׁר.

הכנות לקראת מותך

לֹא אָמַרְתָּ לִי שֶׁאַתָּה עוֹזֵב
שֶׁאַתָּה מַפְסִיק לֶאֱחוֹז
בָּאוֹפַנַּיִם.
וְרַק כַּעֲבוֹר כַּמָּה רְגָעִים אָמַרְתָּ:
"אַתָּה רוֹאֶה, אַתָּה יָכוֹל
לְבַד. אַתָּה לֹא צָרִיךְ
אוֹתִי".

כְּשֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי לְאָחוֹר
נָפַלְתִּי.

היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם

יפה הוא המדבר

“יפה הוא המדבר, הוסיף הנסיך הקטן. צדק הנסיך הקטן , תמיד אהבתי את המדבר. אתה יושב לך על גבעת חול. אינך רואה דבר ודבר אינו שומע. ואף על פי כן משהו טמיר קורן ומאיר בדממה. סוד יופיו של המדבר - העיר הנסיך הקטן - שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים. הנסיך הקטן עבר במדבר ולא פגש בדרכו אלא פרח יחיד בעל שלושה עלי כותרת. פרח דל ועלוב. "שלום", אמר הנסיך הקטן. "שלום" השיב הפרח. "היכן בני האדם?", שאל הנסיך הקטן באדיבות. הפרח ראה פעם שיירה שעברה במדבר. "בני האדם", אמר הפרח, "סבורני שמספרם לא עולה על שישה שבעה. ראיתי אותם לפני שנים אך מי יודע היכן למוצאם? הם חולפים עם הרוח, אין להם שורשים ודבר זה מכביד עליהם מאוד."

על הניכור, על הפחד

אתה הולך לשם, בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, תועה לך בדרכך, בדרכך לאן?
ובדרכים, הנודד, אתה פוגש בני אדם... אך רגע, נודד, בטרם הושטת ידך לשלום גילית לתדהמתך שאלו מסכות מהלכות.
שלום, אומרת לך המסכה הראשונה שאתה פוגש בדרכך, מה שלומך?
בודד אני, בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, בדרכי לאין יודע.
את כל זה, נודדי הבודד, היית יכול לומר. אך ידעת, מה מצפה המסכה לשמוע...
ואז, הוצאת מתיק נדודיך את מסכתך היקרה, שידעה גם ידעה את אשר היא צריכה לומר:
בסדר. ואתה?
בסדר.
ואז, נפרדת מהמסכה והמשכת בדרכך, אך את המסכה שלך לא הורדת, את תיק נדודיך שמכיל את כל אשר הנך, השארת כמעמסה כבדה על כתפייך העייפות.
מסכות, כל כך הרבה מסכות יצפו לקראתך הנודד מחופש בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, בדרכך... לאן?
בפנים, מאחורי המסכות ומאחורי הקירות הגבוהים של בית מעצרנו, זועק לו שם האדם... לאדם.
התשמעו קולו?!

טקלה

אלה המגיעים לטֶקְלָה, יוכלו לראות אך מעט מן העיר, שכמו מסתתרת מאחורי גדרות-הכלונסאות ובד השקים, הפיגומים, שלדי המתכת, גשרי-העץ התלויים והמשתלשלים מֵחֲבָלִים או הנמתחים בכַּנוֹת, וגם מאחורי סולמות ורשת של חוטי-ברזל. אם תשאל: "מדוע מתמשכת הבנייה של טקלה זמן כה רב?" יענו התושבים, מבלי שיחדלו לרגע מלהרים דליים, לשלשל חוטי-אנך, ולהניע מעלה-מטה מברשות ארוכות: "כדי שההרס לא יוכל להתחיל." עוד תשאלו האם חוששים הם שמא ברגע שיסירו את הפיגומים תתחיל העיר להתפרק ולהישבר לרסיסים, והם יוסיפו בחיפזון, בלחישה, "לא רק העיר."
אם מישהו, שהתשובות הללו לא סיפקו אותו, מקרב את עיניו אל איזה סדק בגדר, הרי הוא רואה מנופים מרימים מנופים נוספים, פיגומים חובקים פיגומים נוספים, קורות התומכות בקורות אחרות. "איזה מובן יש לבינוי שלכם?" שואל הוא. "מהי תכליתה של בניית-עיר, אם לא עיר? היכן היא התכנית על-פיה אתם בונים, היכן הוא המִתאר?"
"נראה לך מיד לכשיסתיים יום-העבודה; עכשיו אין אנו יכולים להפסיק את העבודה," הם עונים.
העבודה פוסקת עם שקיעת החמה. הלילה יורד על אתר-הבנייה. זהו לילה מכוכב. "הנה, זהו המִתאר," הם אומרים.

ארמון בתוך הזמן

כל הרוצה להיכנס לקדושת היום חייב להניח תחילה את המולת החולין של מיקח וממכר סואן, לפרוק מאליו עול העמל שהוא רתום בו, להתרחק מן השאון הצורם של ששת ימי המעשה, מן העצבנות והכעס של הרדיפה אחר נכסים ולחדול מן המעל שהוא מועל בכך שהוא מבזבז לריק את החיים, חייו שלו. הוא חייב להיפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת שהעולם כבר הוא נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם. ששת הימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם, מפיקים רווח מן האדמה, ביום השבת אנו מייחדים את דעתנו על זרע הנצח השתול בתוך נשמתנו. ידינו נתונות לעולם, ואילו נשמתנו שייכת לאדון עולם. ששת ימים בשבוע אנו מבקשים למשול, וביום השביעי אנו משתדלים למשול בעצמנו.
העמל הוא בבחינת אומנות, ואילו המנוחה השלמה היא בבחינת אמנות, ואין היא באה אלא בשעה שיש אחדות בין הגוף, המחשבה והדמיון... היום השביעי הוא בבחינת ארמון שאנו בונים בזמן.

איזהו עשיר שיש לו נחת רוח מעושרו ? זה שיודע תמיד כי יוכל לחיות גם בלעדיו. נכסים שאין בעליהם יכולים לחיות בלעדיהם, נכסים כאלה מרבים דאגה. בשבת אנו מרגישים כאילו אין אנו תלויים כלל בציביליזציה הטכנולוגית, ביום זה אנו שובתים מכל מלאכה שיש בה משום עיצוב ושינוי צורתם של העצמים בעולם. זכותו המלכותית של האדם לכבוש את הטבע פוקעת ביום השביעי. היום השביעי הוא מעין יום של שביתת נשק במלחמתו האכזרית של האדם למען קיומו, יום של הפוגה בכל ההתנגשויות האישיות והחברותיות, יום של שלום בין אדם לחברו ובין אדם לטבע, שלום בתוך האדם. ביום זה נחשב העיסוק בכסף לחילול הקודש, ביום זה אדם מכריז על אי-תלותו באותו דבר שנעשה האליל הראשי של עולמנו. ביום השביעי אדם מתיר עצמו מן המתיחות ומשליך מעליו את הזוהמה שדבקה בו. זהו יום שבו אדם מוכתר כמלך בממלכת הזמן.
באוקיינוס הסוער של זמן ועמל יש איים של דממה, ואדם יש בכוחו להגיע אל חוף מבטחים ולהחזיר לעצמו את כבודו. אי כזה הוא היום השביעי. השבת הוא יום של התבדלת מן הדברים הגשמיים.
יום השבת הוא יום של הרמוניה ושלום, שלום בין אדם לאדם, שלום בתוך נפשו של האדם ושלום בין אדם לבין כל מה שנמצא בעולם.

שבת

"...ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה-הרי אין מותר לאדם מין הבהמה.
כל עמי התרבות, קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה. והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?
בלי שבת אין ישראל. אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא-היא תרבות."

אמור לי ואשכח, למד אותי ואזכור, שתף אותי ואלמד

אם גרעין זרעת

G AM G C
אִם גַּרְעִין זָרַעְתּ בְּטַח,
(G)C#M EM F C
עֵץ נָטַעְתָּ לֹא לַמָּוֶת!
C G AM
בַּל תִּדֹּם הַלְמוּת מַקָּבֶת!
AM EM F
רַד אֲנָךְ עַל הַנִּדְבָּךְ,
G C G F
אִם גַּרְעִין זָרַעְתּ בְּטַח,

C F G C
וּלְבֵנָה לְבֵנָה נַנִּיחַ⁠
AM DM C F
עַד נַגְבִּיהַּ הָאָרִיחַ.
G C
כֵּן תֶּחֱזַק תֶּחֱזַק
C F
הַלְמוּת מַקָּבֶת!
C F
עֵץ נָטַעְתָּ
AM C#M DM
לֹא לַמָּוֶת,

G F
הֵן גַּרְעִין זָרַעְתָּ בְּטַח!
C G
הֵן גַּרְעִין זָרַעְתָּ בְּטַח!

יהי הכל

יְהִי הַכֹּל
שִׁיֵּךְ לְכָל שֶׁיּוּכַל
לְהָטִיב עִמּוֹ
שֶׁיּוּכַל לְהָטִיב עִמּוֹ

הַיֶּלֶד לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית
לְמַעַן יִגְדַּל
הָעֶגְלָה ל ָעֶגְלוֹן הַטּוֹב
לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב
וְהָאֲדָמָה, לְמַשְׁקִים אוֹתָהּ מַיִם
לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בָּעִיתוּ

שבת

שבת היא המרגוע שלאחר יצירה והתחלתה של יצירה חדשה. שמיטה רוחנית כדי לחדש את הרוח. האיש אשר לא יצר בימי החול, לא ידע טעם שבת. ואשר לא ידע טעם שבת, לא יודע טעם יצירה. השבת בחיי יוצר, כמו בחיי עם שלם, היא קרקע בתולה למחשבה, שמעשים באים אחריה.
מחשבה תחילה לסוף מעשה. השבת היא אושר המנוחה השלמה לאחר מעשה, כדי לשוב ולהוציא לפעולה מעשה שני ושלישי שישנם כבר במחשבה.

ברחובות ירושלים

יצאתי בבוקר לפגוש אנשים.
פגשתי איש בתוך מלבן של שמש, בגבעון, רחוב צדדי מוצל וצר בנחלאות.
הוא ישב לבדו על ספסל לשניים, וכשעצרתי מולו, הצל שלי עצר עליו.
הוא חייך וביקש שאזוז.
סיפרתי לו ששם, בעיירה הקטנה בפולין,
כשהייתי נכנס לביתו של שכן, לא דפקתי בדלת.
לחצתי על הידית והייתי בפנים. והשכן, כשהיה נכנס אלי, גם הוא נהג כך.
האיש קם מן הספסל, יצא ממלבן השמש, אמר שקוראים לו אורי,
וסיפר לי את קורות חייו.
הוא בן שבעים-ושמונה, ועדיין סנדלר.
הוא נולד במרוקו. הוא חיבק אותי,
ולשעה קלה היה מוכן להיות לי כאותו שכן בפולין,
אדם שהוא דלת, ובלחיצה קלה נפתח.

הויה

הוויה תני לי כוח להסתכל עלי
ולראות אותי מול כאב חיי
אהבה תני לפרוח מהאדמה
שיבשה מתחת לרגליי

זמן לחמול על ילדי שלי שבנשמה
רוח חדשה תניף אותי אל על
קרן אור תחמם ליבי
ומהשממה מעיין נובע חסד ומזל

ברכת השלום

אדון השלום , מלך שהשלום שלו עושה שלום ובורא הכל. יהי רצון מלפניך שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם ותמשיך שלום גדול ונפלא בעולם ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
עזרנו והושיענו כולנו שניזכה תמיד לאחוז במידת השלום ויהיה שלום גדול באמת בין כל אדם לחברו, ובין איש לאשתו ולא יהיה שום מחלוקת אפילו בלב בין כל בני אדם ויהיה כל אדם אוהב שלום ורודף שלום תמיד באמת ובלב שלם.
ולא נחזיק במחלוקת כלל לעולם ואפילו נגד החולקים עלינו ולא נבייש שום אדם בעולם מקטן ועד גדול ונזכה לקיים באמת מצוות ואהבת לרעך כמוך בכל לב וגוף ונפש וממון, ויקויים בנו מקרא שכתוב "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין
מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם:
יהוה שלום, ברכנו בשלום.

פרשת ויגש

פרשת ויגש מתחילה במקום בה נפסקה פרשת מקץ. בנימין מואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. בנקודה זו מתגלה המנהיגות של יהודה (כבר בפרשת מקץ ראינו שתפקיד המנהיג עובר אליו) והוא פותח באחד המונולוגים המרגשים במקרא. יהודה מבקש את רשות הדיבור ומספר את ההיסטוריה של משפחת יוסף ומה שאמר להם יעקב אביהם שבן אחד כבר מת לו. יהודה מסיים בכך שאינו יכול לחזור אל אביו מאחר והוא אחראי לביטחונו של בנימין ולכן הוא מציע את עצמו בתור עבד ליוסף.

יוסף רואה זאת ומבין שהאחים סוף סוף מתחרטים על מעשיהם וגם לא מוכנים לחזור עליהם והוא אינו יכול יותר להתאפק, מוציא את כל האנשים מהחדר ומתגלה אליהם (מ"ה ג): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף...".

האחים חוזרים ליעקב עמוסים כל טוב ומבשרים ליעקב את הבשורה הטובה. יעקב ומשפחתו מתכוננים לעבור למצרים, לפחות עד סוף שנות הרעב, אולם יעקב מתיירא לרדת ולעזוב את ארץ ישראל. ה' נגלה בחלום אל יעקב ואומר שלא ירא מלרדת מצרימה מאחר ושם יהפוך לגוי גדול וכבר ברור מכאן ליעקב שהוא לא יחזור לאחר שנות הרעב. דווקא במפגש המרגש בין יעקב ליוסף התורה חוסכת במילים והמפגש מתואר בסך הכל בשני פסוקים. יעקב רק אומר שעכשיו הוא יכול למות בשלווה (מ"ו ל): "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" ואילו יוסף לא אומר כלום אלא רק בוכה. השתיקה של יוסף תמוהה: וכי לא רצו להשלים פערים? אלא שיוסף נמנע מכל מצב בו אביו יכול לשאול אותו: "אז מה קרה ואיפה היית?" והוא ייאלץ לספר לו את האמת על המכירה. יעקב לא ידע עד יומו האחרון מה באמת קרה.

בסיום פרשת ויגש, מסופר כיצד יוסף קנה את כל אדמות מצרים. האנשים מכרו את כל מה שהיה להם בשביל התבואה. בתחילה נתנו את כספם ואחר כך את בהמתם אחר כך את אדמתם ולבסוף היו מוכנים למכור גם את עצמם לעבדים. יוסף שהיה עבד בעצמו לא מוכן לקנות אותם כעבדים. שהעם לא היה משועבד לפרעה אלא עבדו כאריסים כאשר הם מקבלים 80% מהתבואה והשאר לפרעה. תנאי אריסות אלו הם מצוינים: בדרך כלל היחס היה הפוך, ולכן כנראה הייתה אהדה רבה מאד ליוסף על שאפשר להם לעבוד בתנאים טובים כאלו. שוב רואים את רגישותו של יוסף ואת השינוי שחל בו מילדותו.

השבת מביאה לשוויון

מהי השבּת? זֵכֶר לְמַלכותו של כל אדם ואדם, הֲריסת ההבחנה בין אדון לעבד, בין עני לעשיר, בין הצלחה לכישלון. השבת היא התגלמותה של האמונה בשוויון כל בני האדם ובמשמעותו של שוויון זה: אצילוּת בני האדם. החֶטא החמוּר ביותר שיכול אדם לעשות הוא – לשכוח שהוא נָסִיך.

היהודים

"הַיְהוּדִים הֵם לֹא עַם הִיסְטוֹרִי וַאֲפִילּוּ לֹא עַם אַרְכֵיאוֹלוֹגיִ, הַיְהוּדִים הֵם עַם גּיֵאוֹלוֹגיִ, עִם שְׁבָרִים וְהִתְמוֹטְטֻיּוֹת וּשְׁכָבוֹת וְגעַשׁ לוֹהֵט.
אֶת תּוֹלְדוֹתֵיהֶם צְרִיכִים לִמְדֹּד בסֻלַּם מְדִידָה אַחֶרֶת"

עונג שבת

"רבי עקיבא היה יושב ובוכה בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבנו, לימדתנו "וקראת לשבת עונג"; אמר להם: זהו עונג שלי"

האינטרנציונל

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה
לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.

זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְׂגָב אָדָם

רַק לָנוּ עֲמֵלֵי כַּפַּיִם
רַק לָנוּ עֲמֵלֵי הַיְּקוּם
הָאֲדָמָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
וּלְכָל הוֹלְכֵי בָּטֵל לֹא כְלוּם
אֵין רַב רִבֵּנוּ וּמוֹשִׁיעַ
לֹא אֵל, לֹא מֶלֶךְ, לֹא גִּבּוֹר
בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה נַבְקִיעַ
אֲנַחְנוּ דֶּרֶךְ אֶל הָאוֹר
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

עֲבוּר הַדְּרוֹר וּפְדוּת הָרוּחַ
וּפְרֹק הָעֹל מִגַּב הָעָם
לַבֵּה הָאֵשׁ וְהַךְ בְּכֹחַ
כָּל עוֹד בַּרְזֶל עוֹדֶנּוּ חַם
וְכִי רַעַם אֲבָדוֹן יָרִיעַ
עַל רֹאשׁ אוֹיְבֵינוּ לְהַמֵּם
עָלֵינוּ שֶׁמֶש דְּרוֹר תַּפְצִיעַ
לִשְׁפֹּךְ אֶת זָהֳרָהּ הַחַם
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

חילונות אינה מתירנות

"חילוניות אינה מתירנות, ואינה התפרקות הפקר ואינה
נטישת כל מה שבמורשת המסורת ואינה הפיכת גב לתרבות,
לצריבתה ולמופתיה - זו התקפה דמגוגית קלה מדי - אלא
היא הבנה אחרת של האדם והעולם - הבנה בלתי דתית.
ייתכן שכל אדם, בזמן מן הזמנים, חש גם צורך לחפש את
האלוהים. היינו הך כעת מהו דיוקו של חיפוש זה. תשובה
מן המוכן - אין. בוודאי לא אחת. ולפיכך, גם אין הקלה
מן המוכן, ארוזה ומוכנה לשימוש. וכל תשובה אחת כזאת
נראית יותר ממלכודת: שלם בחירותך כדי לקבל שלווה.
וגם האלוהים אז, שמו: שלווה. השלווה תימוג, החירות
תבוזבז – ואז?"

מה שחשוב זה לא להפסיק לשאול.

שני זאבים

סיפור על שני הזאבים שבנפש
ערב אחד סיפר אינדיאני זקן לנכדו על המאבק המתרחש בנפש האדם.
"ילדי... הקונפליקט הפנימי, המאבק, הוא בין שני זאבים בתוך כולנו: זאב אחד הוא... כעס, קנאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, והתנשאות.
הזאב השני הוא... הנאה, שלום, אהבה, תקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפתיה, אמת, רחמים ואמונה. הנכד חשב לרגע ושאל את סבו:"ואיזה זאב מנצח?" האינדיאני הזקן חייך וענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל..."

הלך נפש א'

הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,
דָּעַךְ הַיוֹם.
זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים
וְהָרֵי רוֹם.

סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת
מֶרְחָב אִלֵּם;
הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,
שְׁבִילִי שׁוֹמֵם.

אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,
גוֹרָל רוֹדֶה,
אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,
עַל כֹּל אוֹדֶה!

הלך נפש ב'

לְכִי, לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –
עָלֹה תַעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,
אַל יֹאמַר: עֲלִי, עֲלִי!

לְכִי, לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –
עָלֹה תַעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,
אַל יֹאמַר: עֲלִי, עֲלִי!

וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ
יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם –
וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ
בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם.

הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה
לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.
זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְׂגָב אָדָם

קומץ שמים

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם בְּרַגְלַי
עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

הנני

אמרו לרבי מנדל על אדם כלשהו שהוא גדול מחברו.
השיב: "אם אני הנני אני משום שאני הנני אני, ואתה הנך אתה משום שאתה הנך אתה, הרי אני הנני אני ואתה הנך אתה. אולם, אם אני הנני אני משום שאתה הנך אתה, ואתה הנך אתה משום שאני הנני אני, הרי אין אני אני ואין אתה אתה".

דור מחדש ויוצר

דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?

אדמה ושמים

אֲדָמָה, וְשָׁמַיִם, חוּם הָאֵשׁ, צְלִיל הַמַּיִם, אֲנִי מַרְגִּישׁ זֹאת בְּגוּפִי בְּרוּחִי בְּנִשְׁמָתִי

להיות אחד במניין

בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוותני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות - להיות אחד ממניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר ביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.
תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה הוא העובר לפני התיבה - ולא יותר.
אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים שבאו עדיך ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד - אבל אחד בציבור.

כל אדם צריך מישהו להתפלל עבורו

כָּל אָדָם צָרִיךְ מִישֶׁהוּ לְהִתְפַּלֵּל עֲבוּרוֹ.
מִישֶׁהוּ לַהֲגוֹת שְׁמוֹ בִּשְׂפָתַיִם
שֶׁל אֱמוּנָה וְתִקְוָה וְחַיִּים, לְהַחֲיוֹת מִישֶׁהוּ
אַחֵר. וְכָל אָדָם צָרִיךְ לֵב לְהָנִיחַ עָלָיו יָדַיִם
שֶׁל אֱמוּנָה וְשֶׁל בְּרָכָה, וְכָל אָדָם צָרִיךְ זוּלַת
וְצָרִיךְ לָצֵאת וּלְהִכָּנֵס וּבְעִקָּר לָצֵאת מֵעַצְמוֹ
וְלִשְׁכֹּחַ אֶת עַצְמוֹ וְכַמָּה לְהִכָּנֵס וְכַמָּה לִהְיוֹת
מִישֶׁהוּ אַחֵר לְשָׁעָה, לְיוֹם, לְבֶכִי. לִהְיוֹת מִישֶׁהוּ אַחֵר.
כָּל אָדָם צָרִיךְ לַעֲמֹד בִּפְנֵי אֱלֹהָיו וְלִצְעֹק דַּי וּמַסְפִּיק
הָנַח לוֹ, הָנַח לוֹ, הוּא זָהָב נָדִיר, הוּא אֶבֶן יְקָרָה הוּא בֵּן
שֶׁלְּךָ, יָחִיד וּמְיֻחָד, תֵּן לוֹ טוֹב, תֵּן לוֹ גַּם,
תֵּן לוֹ גַּם לִהְיוֹת מְסֻגָּל לְהִתְפַּלֵּל. עֲזֹר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל