למרד

16/02/17



ברכת המוציא 🍞

עֵינֵי כל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. וְאַתָּה נותֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּו:
פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ. וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצון:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱל הֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַמּוצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:
(נוסח מסורתי)

נְבָרֵךְ עַל הַלֶּחֶם כְּסֵמֶל לִיצִירַת הָאָדָם, עָמַל כְּפִיו וּמַעֲשֶׂה יָדָיו.
כִּי לוֹ הַבְּחִירָה בֵּין טוֹב וְרֵעַ - וְיִבְחַר בַּטּוֹב.
(נוסח מחודש)

טקס הדלקת נרות ✨

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וֶצּיוָנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת.
(נוסח מסורתי)

בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ הַשַּׁבָּת. הָבִיאִי נָא עִמֶך אֶת הַמַּרְגּוֹעַ, אֶת הַשַּׁלְוָה שֶׁלְּאַחַר שָׁבוּעַ רַב-פָּנִים שֶׁל הֲמוּלַת עָמָל וַעֲשָׂיָה חִינוּכִית. אֶת הֶחָלָל שֶׁבְּתוֹכוֹ אֶפְשָׁר לִרְקוֹם אינסוף שֶׁל חֲלוֹמוֹת – בְּיַחַד וּלְחוּד.אֶת שְׁעַת הַמְּחִילוֹת בָּהּ נוּכַל לִשְׁמֹעַ אֶת פְּעִימוֹת לִבּוֹ שֶׁל הַזּוּלַת.
בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ, בָּרוּךְ נֶרֶךְ.
(נוסח מחודש)

יש בי אהבה

בין האפל לנסתר
בעולמנו המר
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה

בין האתמול לעתיד
בין האוצר לתחתית
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה

בין הבלבול לאסון
תדעו שיש פתרון
קוראים לזה אהבה

בין הזיוף לאמת
בין כל מה שחי למת
ישנה אהבה

יש בי אהבה
והיא תתעורר ותיגע
יש בי אהבה
והיא תנצח

בין השפיות לשינה
בין הילדות לזקנה
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה

בין האתמול לעתיד...

כשהנשמה מאירה

כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה מְאִירָה, כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה מְאִירָה
גַּם שָׁמַיִם עוֹטֵי עֲרָפֶל מְפִיקִים אוֹר נָעִים.

גַּם שָׁמַיִם עוֹטֵי עֲרָפֶל מְפִיקִים אוֹר נָעִים
גַּם שָׁמַיִם עוֹטֵי עֲרָפֶל מְפִיקִים אוֹר נָעִים

קידוש היין 🍷

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:
וַיְכַלאֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיִּשְׁבּת בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה:
וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתו. כִּי בו שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂות:
סַבְרִי מָרָנָן. (ועונים – לְחַיִּים):
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, בּורֵא פְּרִי הַגֶּפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁו בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחִילָנוּ, זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם. וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחַלְתָּנוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
(נוסח מסורתי)

נְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן וְעַל פָּרֵיה ַגֶּפֶן וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה, מַתְּנַת אֲדָמָה וְאָדָם וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה רְחָבָה וְטוֹבָה.
(נוסח מחודש)

הנני

אמרו לרבי מנדל על אדם כלשהו שהוא גדול מחברו.
השיב: "אם אני הנני אני משום שאני הנני אני, ואתה הנך אתה משום שאתה הנך אתה, הרי אני הנני אני ואתה הנך אתה. אולם, אם אני הנני אני משום שאתה הנך אתה, ואתה הנך אתה משום שאני הנני אני, הרי אין אני אני ואין אתה אתה".

השבת מביאה לשוויון

מהי השבּת? זֵכֶר לְמַלכותו של כל אדם ואדם, הֲריסת ההבחנה בין אדון לעבד, בין עני לעשיר, בין הצלחה לכישלון. השבת היא התגלמותה של האמונה בשוויון כל בני האדם ובמשמעותו של שוויון זה: אצילוּת בני האדם. החֶטא החמוּר ביותר שיכול אדם לעשות הוא – לשכוח שהוא נָסִיך.

פרשת ויגש

פרשת ויגש מתחילה במקום בה נפסקה פרשת מקץ. בנימין מואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. בנקודה זו מתגלה המנהיגות של יהודה (כבר בפרשת מקץ ראינו שתפקיד המנהיג עובר אליו) והוא פותח באחד המונולוגים המרגשים במקרא. יהודה מבקש את רשות הדיבור ומספר את ההיסטוריה של משפחת יוסף ומה שאמר להם יעקב אביהם שבן אחד כבר מת לו. יהודה מסיים בכך שאינו יכול לחזור אל אביו מאחר והוא אחראי לביטחונו של בנימין ולכן הוא מציע את עצמו בתור עבד ליוסף.

יוסף רואה זאת ומבין שהאחים סוף סוף מתחרטים על מעשיהם וגם לא מוכנים לחזור עליהם והוא אינו יכול יותר להתאפק, מוציא את כל האנשים מהחדר ומתגלה אליהם (מ"ה ג): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף...".

האחים חוזרים ליעקב עמוסים כל טוב ומבשרים ליעקב את הבשורה הטובה. יעקב ומשפחתו מתכוננים לעבור למצרים, לפחות עד סוף שנות הרעב, אולם יעקב מתיירא לרדת ולעזוב את ארץ ישראל. ה' נגלה בחלום אל יעקב ואומר שלא ירא מלרדת מצרימה מאחר ושם יהפוך לגוי גדול וכבר ברור מכאן ליעקב שהוא לא יחזור לאחר שנות הרעב. דווקא במפגש המרגש בין יעקב ליוסף התורה חוסכת במילים והמפגש מתואר בסך הכל בשני פסוקים. יעקב רק אומר שעכשיו הוא יכול למות בשלווה (מ"ו ל): "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" ואילו יוסף לא אומר כלום אלא רק בוכה. השתיקה של יוסף תמוהה: וכי לא רצו להשלים פערים? אלא שיוסף נמנע מכל מצב בו אביו יכול לשאול אותו: "אז מה קרה ואיפה היית?" והוא ייאלץ לספר לו את האמת על המכירה. יעקב לא ידע עד יומו האחרון מה באמת קרה.

בסיום פרשת ויגש, מסופר כיצד יוסף קנה את כל אדמות מצרים. האנשים מכרו את כל מה שהיה להם בשביל התבואה. בתחילה נתנו את כספם ואחר כך את בהמתם אחר כך את אדמתם ולבסוף היו מוכנים למכור גם את עצמם לעבדים. יוסף שהיה עבד בעצמו לא מוכן לקנות אותם כעבדים. שהעם לא היה משועבד לפרעה אלא עבדו כאריסים כאשר הם מקבלים 80% מהתבואה והשאר לפרעה. תנאי אריסות אלו הם מצוינים: בדרך כלל היחס היה הפוך, ולכן כנראה הייתה אהדה רבה מאד ליוסף על שאפשר להם לעבוד בתנאים טובים כאלו. שוב רואים את רגישותו של יוסף ואת השינוי שחל בו מילדותו.

להיות אחד במניין

בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוותני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות - להיות אחד ממניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר ביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.
תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה הוא העובר לפני התיבה - ולא יותר.
אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים שבאו עדיך ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד - אבל אחד בציבור.