מממ

י״ג חשון תשפ״א, פרשת לך־לך

31/10/20



איך בונים ספינה

איך בונים ספינה? אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף
עצים,להכין תוכניות ולבנות ספינה.

שכבות


יָד עַל הַגַּב.

כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב?

כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד הַמּוּנַחַת עַל הַגַּב בְּרַכּוּת?

כַּמָּה מֻפְתָע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשֶׁמּוּנַחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת?

כַּמָּה מֻפְתָע יָכוֹל לִהְיוֹת הַלֵּב

כְּשֶׁמּוּנָח עַל גַּבּוֹ גַּב

וְעַל גַּבֵּי הַגַּב מוּנַחַת יָד

וְעַל גַּבֵּי הַיָּד מוּנַחַת רַכּוּת

וְעַל גַּבֵּי הָרַכּוּת מוּנָחוֹת מַחְשָׁבוֹת טוֹבוֹת מְאֹד.

אסטמה

כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום עליך כמות האוויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהוא בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למילה. אתה עובר בין ערמות המילים שעוברות לך בראש, בוחר את ההכי חשובות וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו בזמן התקף אומר: "אני אוהב אותך" או "אני נורא אוהב אותך" יש הבדל. הבדל של מילה, מלה זה המון, כי מילה יכולה להיות "לשבת", "ונטולין" או אפילו אמבולנס"

הנקודה הפנימית

כשנעשה אדם למנהיג, מן הצורך שיהיו מוכנים כל הדברים;
בית מדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, אחד גבאי ואחד משמש וכיוצא באלה. אחר כך בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית, אבל הוא משאיר את כל השאר, והגלגל מתגלגל - ורק הנקודה הפנימית חסרה..

על הניכור, על הפחד

אתה הולך לשם, בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, תועה לך בדרכך, בדרכך לאן?
ובדרכים, הנודד, אתה פוגש בני אדם... אך רגע, נודד, בטרם הושטת ידך לשלום גילית לתדהמתך שאלו מסכות מהלכות.
שלום, אומרת לך המסכה הראשונה שאתה פוגש בדרכך, מה שלומך?
בודד אני, בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, בדרכי לאין יודע.
את כל זה, נודדי הבודד, היית יכול לומר. אך ידעת, מה מצפה המסכה לשמוע...
ואז, הוצאת מתיק נדודיך את מסכתך היקרה, שידעה גם ידעה את אשר היא צריכה לומר:
בסדר. ואתה?
בסדר.
ואז, נפרדת מהמסכה והמשכת בדרכך, אך את המסכה שלך לא הורדת, את תיק נדודיך שמכיל את כל אשר הנך, השארת כמעמסה כבדה על כתפייך העייפות.
מסכות, כל כך הרבה מסכות יצפו לקראתך הנודד מחופש בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, בדרכך... לאן?
בפנים, מאחורי המסכות ומאחורי הקירות הגבוהים של בית מעצרנו, זועק לו שם האדם... לאדם.
התשמעו קולו?!

יפה הוא המדבר

“יפה הוא המדבר, הוסיף הנסיך הקטן. צדק הנסיך הקטן , תמיד אהבתי את המדבר. אתה יושב לך על גבעת חול. אינך רואה דבר ודבר אינו שומע. ואף על פי כן משהו טמיר קורן ומאיר בדממה. סוד יופיו של המדבר - העיר הנסיך הקטן - שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים. הנסיך הקטן עבר במדבר ולא פגש בדרכו אלא פרח יחיד בעל שלושה עלי כותרת. פרח דל ועלוב. "שלום", אמר הנסיך הקטן. "שלום" השיב הפרח. "היכן בני האדם?", שאל הנסיך הקטן באדיבות. הפרח ראה פעם שיירה שעברה במדבר. "בני האדם", אמר הפרח, "סבורני שמספרם לא עולה על שישה שבעה. ראיתי אותם לפני שנים אך מי יודע היכן למוצאם? הם חולפים עם הרוח, אין להם שורשים ודבר זה מכביד עליהם מאוד."

השבת מביאה לשוויון

מהי השבּת? זֵכֶר לְמַלכותו של כל אדם ואדם, הֲריסת ההבחנה בין אדון לעבד, בין עני לעשיר, בין הצלחה לכישלון. השבת היא התגלמותה של האמונה בשוויון כל בני האדם ובמשמעותו של שוויון זה: אצילוּת בני האדם. החֶטא החמוּר ביותר שיכול אדם לעשות הוא – לשכוח שהוא נָסִיך.

מה שחשוב זה לא להפסיק לשאול.

שני זאבים

סיפור על שני הזאבים שבנפש
ערב אחד סיפר אינדיאני זקן לנכדו על המאבק המתרחש בנפש האדם.
"ילדי... הקונפליקט הפנימי, המאבק, הוא בין שני זאבים בתוך כולנו: זאב אחד הוא... כעס, קנאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, והתנשאות.
הזאב השני הוא... הנאה, שלום, אהבה, תקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפתיה, אמת, רחמים ואמונה. הנכד חשב לרגע ושאל את סבו:"ואיזה זאב מנצח?" האינדיאני הזקן חייך וענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל..."

כל אדם צריך מישהו להתפלל עבורו

כָּל אָדָם צָרִיךְ מִישֶׁהוּ לְהִתְפַּלֵּל עֲבוּרוֹ.
מִישֶׁהוּ לַהֲגוֹת שְׁמוֹ בִּשְׂפָתַיִם
שֶׁל אֱמוּנָה וְתִקְוָה וְחַיִּים, לְהַחֲיוֹת מִישֶׁהוּ
אַחֵר. וְכָל אָדָם צָרִיךְ לֵב לְהָנִיחַ עָלָיו יָדַיִם
שֶׁל אֱמוּנָה וְשֶׁל בְּרָכָה, וְכָל אָדָם צָרִיךְ זוּלַת
וְצָרִיךְ לָצֵאת וּלְהִכָּנֵס וּבְעִקָּר לָצֵאת מֵעַצְמוֹ
וְלִשְׁכֹּחַ אֶת עַצְמוֹ וְכַמָּה לְהִכָּנֵס וְכַמָּה לִהְיוֹת
מִישֶׁהוּ אַחֵר לְשָׁעָה, לְיוֹם, לְבֶכִי. לִהְיוֹת מִישֶׁהוּ אַחֵר.
כָּל אָדָם צָרִיךְ לַעֲמֹד בִּפְנֵי אֱלֹהָיו וְלִצְעֹק דַּי וּמַסְפִּיק
הָנַח לוֹ, הָנַח לוֹ, הוּא זָהָב נָדִיר, הוּא אֶבֶן יְקָרָה הוּא בֵּן
שֶׁלְּךָ, יָחִיד וּמְיֻחָד, תֵּן לוֹ טוֹב, תֵּן לוֹ גַּם,
תֵּן לוֹ גַּם לִהְיוֹת מְסֻגָּל לְהִתְפַּלֵּל. עֲזֹר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל

להיות אחד במניין

בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוותני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות - להיות אחד ממניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר ביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.
תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה הוא העובר לפני התיבה - ולא יותר.
אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים שבאו עדיך ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד - אבל אחד בציבור.