פלוגת בטש

ד׳ ניסן תשע״ז

31/03/17



שלום עליכם

שלום עליכם מלאכי השרת
מלאכי עליון
ממלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

בואכם לשלום מלאכי השלום
מלאכי עליון
ממלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

ברכוני לשלום...

צאתכם לשלום...

בשבתכם לשלום...

יהי הכל

יְהִי הַכֹּל
שִׁיֵּךְ לְכָל שֶׁיּוּכַל
לְהָטִיב עִמּוֹ
שֶׁיּוּכַל לְהָטִיב עִמּוֹ

הַיֶּלֶד לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית
לְמַעַן יִגְדַּל
הָעֶגְלָה ל ָעֶגְלוֹן הַטּוֹב
לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב
וְהָאֲדָמָה, לְמַשְׁקִים אוֹתָהּ מַיִם
לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בָּעִיתוּ

טקס הדלקת נרות ✨

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וֶצּיוָנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת.
(נוסח מסורתי)

בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ הַשַּׁבָּת. הָבִיאִי נָא עִמֶך אֶת הַמַּרְגּוֹעַ, אֶת הַשַּׁלְוָה שֶׁלְּאַחַר שָׁבוּעַ רַב-פָּנִים שֶׁל הֲמוּלַת עָמָל וַעֲשָׂיָה חִינוּכִית. אֶת הֶחָלָל שֶׁבְּתוֹכוֹ אֶפְשָׁר לִרְקוֹם אינסוף שֶׁל חֲלוֹמוֹת – בְּיַחַד וּלְחוּד.אֶת שְׁעַת הַמְּחִילוֹת בָּהּ נוּכַל לִשְׁמֹעַ אֶת פְּעִימוֹת לִבּוֹ שֶׁל הַזּוּלַת.
בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ, בָּרוּךְ נֶרֶךְ.
(נוסח מחודש)

לא ישא גוי

לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב,
וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

(ישעיהו פרק ב')

השבת מביאה לשוויון

מהי השבּת? זֵכֶר לְמַלכותו של כל אדם ואדם, הֲריסת ההבחנה בין אדון לעבד, בין עני לעשיר, בין הצלחה לכישלון. השבת היא התגלמותה של האמונה בשוויון כל בני האדם ובמשמעותו של שוויון זה: אצילוּת בני האדם. החֶטא החמוּר ביותר שיכול אדם לעשות הוא – לשכוח שהוא נָסִיך.

ברכת המוציא 🍞

עֵינֵי כל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. וְאַתָּה נותֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּו:
פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ. וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצון:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱל הֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַמּוצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:
(נוסח מסורתי)

נְבָרֵךְ עַל הַלֶּחֶם כְּסֵמֶל לִיצִירַת הָאָדָם, עָמַל כְּפִיו וּמַעֲשֶׂה יָדָיו.
כִּי לוֹ הַבְּחִירָה בֵּין טוֹב וְרֵעַ - וְיִבְחַר בַּטּוֹב.
(נוסח מחודש)

מי האיש

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב:
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה:
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ:
(תהלים לד, יג'-טו')

ברכת השלום

אדון השלום , מלך שהשלום שלו עושה שלום ובורא הכל. יהי רצון מלפניך שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם ותמשיך שלום גדול ונפלא בעולם ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
עזרנו והושיענו כולנו שניזכה תמיד לאחוז במידת השלום ויהיה שלום גדול באמת בין כל אדם לחברו, ובין איש לאשתו ולא יהיה שום מחלוקת אפילו בלב בין כל בני אדם ויהיה כל אדם אוהב שלום ורודף שלום תמיד באמת ובלב שלם.
ולא נחזיק במחלוקת כלל לעולם ואפילו נגד החולקים עלינו ולא נבייש שום אדם בעולם מקטן ועד גדול ונזכה לקיים באמת מצוות ואהבת לרעך כמוך בכל לב וגוף ונפש וממון, ויקויים בנו מקרא שכתוב "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין
מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם:
יהוה שלום, ברכנו בשלום.

סיני

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע.
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.

פרשת ויגש

פרשת ויגש מתחילה במקום בה נפסקה פרשת מקץ. בנימין מואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. בנקודה זו מתגלה המנהיגות של יהודה (כבר בפרשת מקץ ראינו שתפקיד המנהיג עובר אליו) והוא פותח באחד המונולוגים המרגשים במקרא. יהודה מבקש את רשות הדיבור ומספר את ההיסטוריה של משפחת יוסף ומה שאמר להם יעקב אביהם שבן אחד כבר מת לו. יהודה מסיים בכך שאינו יכול לחזור אל אביו מאחר והוא אחראי לביטחונו של בנימין ולכן הוא מציע את עצמו בתור עבד ליוסף.

יוסף רואה זאת ומבין שהאחים סוף סוף מתחרטים על מעשיהם וגם לא מוכנים לחזור עליהם והוא אינו יכול יותר להתאפק, מוציא את כל האנשים מהחדר ומתגלה אליהם (מ"ה ג): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף...".

האחים חוזרים ליעקב עמוסים כל טוב ומבשרים ליעקב את הבשורה הטובה. יעקב ומשפחתו מתכוננים לעבור למצרים, לפחות עד סוף שנות הרעב, אולם יעקב מתיירא לרדת ולעזוב את ארץ ישראל. ה' נגלה בחלום אל יעקב ואומר שלא ירא מלרדת מצרימה מאחר ושם יהפוך לגוי גדול וכבר ברור מכאן ליעקב שהוא לא יחזור לאחר שנות הרעב. דווקא במפגש המרגש בין יעקב ליוסף התורה חוסכת במילים והמפגש מתואר בסך הכל בשני פסוקים. יעקב רק אומר שעכשיו הוא יכול למות בשלווה (מ"ו ל): "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" ואילו יוסף לא אומר כלום אלא רק בוכה. השתיקה של יוסף תמוהה: וכי לא רצו להשלים פערים? אלא שיוסף נמנע מכל מצב בו אביו יכול לשאול אותו: "אז מה קרה ואיפה היית?" והוא ייאלץ לספר לו את האמת על המכירה. יעקב לא ידע עד יומו האחרון מה באמת קרה.

בסיום פרשת ויגש, מסופר כיצד יוסף קנה את כל אדמות מצרים. האנשים מכרו את כל מה שהיה להם בשביל התבואה. בתחילה נתנו את כספם ואחר כך את בהמתם אחר כך את אדמתם ולבסוף היו מוכנים למכור גם את עצמם לעבדים. יוסף שהיה עבד בעצמו לא מוכן לקנות אותם כעבדים. שהעם לא היה משועבד לפרעה אלא עבדו כאריסים כאשר הם מקבלים 80% מהתבואה והשאר לפרעה. תנאי אריסות אלו הם מצוינים: בדרך כלל היחס היה הפוך, ולכן כנראה הייתה אהדה רבה מאד ליוסף על שאפשר להם לעבוד בתנאים טובים כאלו. שוב רואים את רגישותו של יוסף ואת השינוי שחל בו מילדותו.

אדמה ושמים

אֲדָמָה, וְשָׁמַיִם, חוּם הָאֵשׁ, צְלִיל הַמַּיִם, אֲנִי מַרְגִּישׁ זֹאת בְּגוּפִי בְּרוּחִי בְּנִשְׁמָתִי

שיר

בִּנְקִיק נִסְתָּר בֵּין צוּקִים
אַיָּלָה שותה מַיִם
מַה לִי וְלָהּ אֶלָּא צוקי ליבי
אֶלָּא מַעְיָן חַיֵּי אֶלָּא נִסְתָּר

אַיָּלָה מַה לִי וְלָהּ
מַה לִי וְלָהּ
מַה לִי וְלָהּ
אַיָּלָה מַה לִי וְלָהּ
אֶלָּא אָהַבְתִּי

קידוש היין 🍷

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:
וַיְכַלאֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיִּשְׁבּת בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה:
וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתו. כִּי בו שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂות:
סַבְרִי מָרָנָן. (ועונים – לְחַיִּים):
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, בּורֵא פְּרִי הַגֶּפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁו בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחִילָנוּ, זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם. וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחַלְתָּנוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
(נוסח מסורתי)

נְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן וְעַל פָּרֵיה ַגֶּפֶן וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה, מַתְּנַת אֲדָמָה וְאָדָם וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה רְחָבָה וְטוֹבָה.
(נוסח מחודש)

עמוק בטל

טֶנֶא מָלֵא כּוֹכָבִים
רֵיחַ דְשָאִים דּוֹבֶבִים
עָמוֹק בְּטַל
פּוֹעֵם לְבָבִי

הִנֵּה פְעָמֶיךָ קְרֹבִים
הִרְעִידוּ רִיבּוֹא רְבִיבִים
עָמוֹק בְּטַל
פּוֹעֵם לְבָבִי

שיר העמק

בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ
וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.
לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ
עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל,
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ,
שִׁיר הָעֵדֶר מְצַלְצֵל,
זוֹהִי אַרְצִי וּשְׂדוֹתֶיהָ,
זֶהוּ עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
תְּבֹרַךְ אַרְצִי וְתִתְהַלַּל
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?

אֹפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,
סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.
קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ,
מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל
בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?

שבת

"...ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה-הרי אין מותר לאדם מין הבהמה.
כל עמי התרבות, קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה. והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?
בלי שבת אין ישראל. אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא-היא תרבות."

עונג שבת

"רבי עקיבא היה יושב ובוכה בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבנו, לימדתנו "וקראת לשבת עונג"; אמר להם: זהו עונג שלי"

שושן

שׁוֹשָׁן, לִבִּי נִפְתַּח
לְךָ אֲזַמֵּר עֲבוּרֵךְ
א-זַמָּרשׁוֹשָׁן
לִבִּי נִפְתַּח – שׁוֹשָׁן
לִבִּי, בִּי נִפְתַּח
לְךָ אֲזַמֵּר עֲבוּרֵךְ
א-זַמָּר שׁוֹשָׁן
לִבִּי נִפְתַּח

בְּחֶזִי הלמת, פְּעִימָה אַחַת
וּבְתוֹכָהּ שָׁתַלְתָּ
אֵין סוֹף מִקְּצָבִים
אֵין סוֹף מִקְּצָבִים
אה-אה-אה-אה-אה
עַל מְפָרֵשׁ
רְאוֹתִינוֹ שֵׁב אַתָּה
נשימתך בָּהּ מְהַדְהֵדִים אֵין-סוֹף-נִגּוּנִים